Athens greece erechtheion with cariatides porch on 82YR4YP
הגל, ניטשה, פילוסופיה

הגל וניטשה. על הפלסטיות

Estimated reading time: 11 minute(s)

וניטשה. נקודה קטנה.
1. הקדמה למדע הלוגיקה (1831), פונה ישירות לפלסטיות של הקורא: “מצגת פלסטית דורשת תחושה פלסטית של קבלה והבנה” תחושת הבנה פלסטית זו מחייבת את האפשרות כי הסובייקט יאפשר לעצמו להיפטר מצורתו הראשונית על מנת להפוך את עצמו לכוח מכונן, כלומר לפרשן. בתוך כך, זאת הפלסטיות של הסובייקט האוניברסלי (Selbst, Soi), ההטבעה הספציפית של הסובייקטיביות, המבדילה אותו מכל סוג אחר של תמיכה, אשר מאפשרת לסובייקט ליידע את עצמו, כלומר להחזיק את האמצע במתח התמידי של אי נוחות דיאלקטית, בין השתמטות להתייאשות.
ראה כי הפלסטיות היא כוח הטרנספורמציה של הדבר עצמו, (כפי שהגל אומר במדע הלוגיקה (§189)- “הצורה עצמה “- כלומר יש לה את היכולת לפסל את התהוותה.
עבור הגל, נסיגה זו היא הסיבה האמיתית שטקסטים פילוסופיים קשים. הקושי לא נובע חלילה מן הרמה הטכנית של השיח, אלא מהאופי המוזר של הצעות שנראות תחילה טאוטולוגיות (תנאי ההצעה נראים שווים) הטרונומיים (נראה שהם מתכוונים למשהו שונה ממה שהם אומרים, מכיוון שהתוכן שלהם בורח מהם). עם זאת, נסיגה זו של הסובייקט לעצמו הוא רגע חיוני המכין את המעבר מההבנה המנבאת בפשטות את ההצעה להבנתה הספקולטיבית האמיתית.
בנקודה זו של נסיגה, הסובייקט מאבד את צורתו הקבועה. בשלב הראשון של הפלסטיות שלו הוא הופך להיות נישא עד כדי כך שאין לו שום צורה. עם זאת, אומר הגל, התנועה הרטרוגדראלית הזו לא נמשכת: “יש צורך לייצג את החזרת הסובייקט לתוכו, להביאו קדימה כדי לתת צורה – כלומר לגלם את עצמו בקביעה מסוימת. באופן זה, האני מאשר את עצמו הן כסובייקט והן כגורם משל עצמו: זו המשמעות של הגדרה עצמית. הפלסטיות של הסובייקט מאפיינת את יכולתו של האני לקבל ולעצב תוכן משלו – במילה אחת, לבדל את עצמו.
מתייחס לנקודה דומה. אנחנו היסטוריים. אבל צריך להיזהר שלא יותר מדי. שלא נספג, נאבד כל ייחודיות בים ישראלי של יותר טיפשים מאנשים. ההבדל, ניטשה תמיד צריך לפעול, לאבד את עצמו למאניה היצירתית, וזו אין לה אלוהים. בעיה עצומה. אבל לא העניין כאן. העניין הוא שהגל לא עושה דיאלקטיקה, זאת היזכרות. ההיסטורטה שלו מלאה, בתוך קצת מבחן, לא ניטשה:
במדיטציה השניה ל”מחשבות בטרם עת”, מצהיר:
״יש מידה של חוסר שינה, של מחשבה, של המובן ההיסטורי, שהוא מזיק ובסופו של דבר קטלני לדבר החי, בין אם הדבר החי הזה הוא אדם או עם או תַרְבּוּת. כדי לקבוע תואר זה, ובאמצעותו את הגבול בו צריך לשכוח את העבר כדי שהוא לא יהפוך לקברן ההווה, יהיה עלינו לדעת בדיוק את מידת כוחו הפלסטי של אדם, עם או תרבות. אני מתכוון בכוח פלסטי למחשבה על הסובייקט מכיוון שהמחשבה מפספסת את הסובייקט הזה.
על פניו, אמר זאת:
“אינדיבידואליות פלסטית” (אינדיבידואלים פלסטיים). באמצעות ביטוי זה מתכוון לדמויות היסטוריות נהדרות כמו “פריקלס, פידיאס, אפלטון, ובמיוחד סופוקלס, אבל גם תוקידידס, קסנופון, שהשיגו בחיים את מה שפסלים מממשים בחומר עצמו: הביטוי של הרוחני. פסלים חיים, אלה דמויות “למופת” או “מהותיות”. כמו פסלים, “אינדיווידואליים פלסטיים” מעניקים גוף לתודעה ובו זמנית מאפשרים לבטא את הדבר עצמו. הם מקבלים ונותנים משמעות, הם כשירים כפרשנות עצמאית לקבל ולעצב תוכן משלהם – במילה אחת, לבדל את עצמם. כן.. . שטויות.
זה הגל או סטודנט חושב שהוא הגל. ישאל איך אשכח מספיק היסטוריה כדי לפעול היסטורית. והגל זה בכלל מה שהגאון הזה מסביר פה:
The existence of the predicate is the subject; thus the subject is the existence of subjectivity, etc. Hegel makes the predicates, the object independent, but independent as separated from their real independence, their subject. Subsequently, and because of this, the real subject appears to be the result; whereas one has to start from the real subject and examine its objectification. The mystical substance becomes the real subject and the real subject appears to be something else, namely a moment of the mystical substance. Precisely because Hegel startsfrom the predicates of universal determination instead of from the real Ens (hypokimenou, subject), and because there must be a bearer of this determination, the mystical idea becomes this bearer. This is the dualism: Hegel does not consider the universal to be the actual essence of the actual, finite thing, i.e. of the existing determinate thing, nor the real Ens to be the true subject of the infinite.
יודע כי הדיאלקטיקה זה השיח. החזרה השניה זאת היזכרות של ההיסטוריה, כסוף ההיסטוריה, אבל משהו לא מסתדר. השלמות בדף, בכל ומשפט חוזר וכל משפט חוזר או יחזור-, היא מיסטיפיקציה לשונית.
נסיים בשאלה, אתה צריך לאטום את החדר לפני שקורא בחדר האטום? הוויה-תודה, מה? מניה וביה.
רשומה רגילה

השאר תגובה