Athens greece erechtheion with cariatides porch on 82YR4YP
אפלטון, הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

בין אפלטון להגל על השפה מילה-אובייקט -דיסקורס

Estimated reading time: 24 minute(s)

קארטילוס מתחיל כפארסה ומסתיים כטרגדיה: קורא בסוף לאידיאות כמו כל כך הרבה דאוס אקס מכינה, הכל ובדחיפות ההינצלות מהתמיהות הפוטנציאליות לתיאוריית השטף של הרקליטוס. פתאומיות הקריאה לאידיאות רק מדגישה את הקושי שאנו חווים במהלך הדיאלוג, שעה שאנו מנסים לעמוד על הטון שלו. טוב זאת הייתה עבודה זרה, השפעה זרה, עיוות של מראה.
בגדול: קארטילוס הוא מעין קריקטורה של אפלטוני. הוא נותן לנו את כפי שנראה במראה המעוותת של השראה זרה, או הדיאלוג עובר כל הזמן מן הצד צד המשחק אל הצד הרציני; ולמרות שתערובת כזו ללא ספק מתארת ​​כל דיאלוג אפלטוני, היחידות שהדיאלוג הזה עוסק בהן, שמות פרטיים, כל כך קטנות, זרעים, חלקם מבריקים כמו כל טיעון באפלטון, בעוד שרובם נאלצים להמשיך להתגלגל על הרצפה, אלא אם כן אנו מבינים את ה-deed כשיפוט מתגלגל של השיח. עצם השיח כשאלה של המעשה.
על מנת לראות את המתרחש בסעיף האטימולוגי, יש צורך להתחיל בהזמנתו של ע״ הרמוגנס, אז הוא מתבקש לפרש את טיעונו המעגלי והאירוני של קרטילוס. האירוניה של קראטילוס מורכבת מאמירתו כי למרות שקראטילוס הוא שמו וסוקרטס הוא שמו של סוקרטס, הרמוגנס אינו שמו של הרמוגנס, גם לא אם כל בני האדם מכנים אותו כך. סוקרטס מסביר מיד את הבדיחה להרמוגנס; אבל לוקח לו חלק גדול מהדיאלוג כדי להבין את קראטילוס האורקל.
“קראטילוס טוען”, אומר הרמנגנס לסוקרטס, “שיש צדק טבעי של השם של כל אחת מהישויות, ושם הוא לא כל מה שחלק מהאנשים קבעו יחד לקרוא (למשהו), כך מהווה חלק משפתם, אלא בשפה, כל השפות יחדיו, יש צדק מסוים, טבעי של שמות / גם ליוונים וגם לברברים, אותו דבר לכולם.
מפרש את הקביעה הזו מבלי להתייעץ עם קראטילוס. ברגע שהאורקל אמר את דברו, לא ניתן לצפות ממנו יותר. אבל גם אמרנו כי הרמוגנס לא מבין את הבדיחה. הוא אומר לסוקרטס מה קראיטלוס טוען כאילו הוא טוען זאת. כלומר כאילו יש קשר בין השם לטבע של הדבר עצמו. אולם, קראיטלוס הוא הרקליטן ולפיכך לא יכול לטעון טענה זאת כמו שהוא טוען כי השפה היא דווקא הסכמה שרירותית בזמן. מה שהוא כאן זה לוקח את הצד של הרמונגנס כבדיחה ישירה, ללא הסבר, ולפיו אם הדעה היא כי יש לשם טבע או אופי אימננטי מסוים, הרי שאין לכך שום משמעות. כי המשמעות של הרמונגנס היא אחד שיודע את עסקיו בענייני כסף ומוצלח עד שהוא מלך השוק הסחורות ואילו הרמונגנס די כושל בדבר זה ולפיכך זה לא שמו אם הדעה של הרמונגנס נכונה.
הרמונגנס איננו מבין זאת או מבין מכך את ההמשך הפרשני של המוחל על כבודו של האחרון כשהוא מציין כי המלך של האגורה זה המלך של הדיבור, מכאן דיסקורס. בשל כך הוא עוד יותר נוטה לזהות ולא להבין את המשמעות של קראיטלוס אלא כשלו, לפחות עד ההמשך. זאת משמעות השיפוט של המעשה, ה-deed. הרמונגנס לא מבין את הדיד או המעשה של הדיסקורס. לא מבין את המעברים. במובן הזה וממש כמו מנו הוא מוכיח כי יש לו נפש קטנה מדי עבור פילוסופיה. באופן מעשי, סוקרטס משליך אותו לאגורה, ללא פילוסופי. זהו סוקרטס במהלך זה כאפלטון ההיסטורי. המערה האפלטונית איננה האגורה. היא כבר האקדמיה. אין אגורה ברפובליק.
-נשאלת השאלה האם יש דרך טבעית בה כל השפות מרחיבות את אוצר המילים שלהן ממספר שורשים מקוריים. Hermogenes, למשל, משתמש במילה summblein, שפירושה המילולי “לזרוק יחד”, בשביל להורות על מעשה הפרשנות, הפועל “לפרש”. ההרחבה מקבילה בדיוק להשערה. הדוגמה מרמזת על הכללה מסוג מסוים: עבור בני האדם, הגופני הוא ראשוני והנגזרת הלא-גופית, מגיעה אחרי רק אחר כך. כל השפות, אפשר לשער, הן בעיקרון אנטי-אפלטוניות, אנטי-אידיאליסטיות. אולם, משום שהמשמעויות הגופניות נוטות לדעוך עם הזמן. כל השפות הן פחות או יותר אפלטוניות, שכן ניתן להניח במהירות את עצמאותן של המשמעויות הלא-גופיות. נראה כי אי אפשר להפריד לחלוטין כי אכן אי אפשר להסיר לחלוטין שורשים גשמיים. דו משמעות, פער בין הגשמי לאידיאליסטי, יכולה להיות אחת הדרכים שיש לשפה להכיר בחוסר האפשרות הכפול הזה או באפשרות הכפולה הזאת המסבירה את הפילוסופיה כשיח שעיקרו הוא לא האובייקט וכך האובייקטיביזציה שלו באמצעות האלמנטים הסובייקטיבית כמו שזה על השיח / הדיסקורס _עצמו.
על כך יש להוסיף שלוש נקודות אחרונות.
א
הראשונה. בדו המשמעות שבה מתחילה הפילוסופיה הסוקרטית אפלטוניסטית.
כל חקירה ביקורתית לגבי טיב התכונות או העקרונות המוסריים חייבת להיות בראש ובראשונה חקירה במשמעות של מילים וביטויים מסוימים. לכל חברה מתורבתת יש פרזולוגיה עדכנית, שבה מגולמים רגשותיה לגבי טוב ורע, לגבי מה שהיא מעריצה ולגבי מה שהיא דוחה. תחת הקביעות הנראית לעין של שפה יומיומית זו, הרי שמסתתר לו מגוון בלתי מוגדר וחוסר עקביות של משמעות, בהתאם לאופיים, להשכלתם ולנסיבותיהם של אלה המשתמשים בה. מסה נזילה כל כך של דעות, שהתמצקה על פני השטח למילים, הייתה החומר שאיתו החל אפלטון במחקר האתי שלו; והשאלות איתן, בזמנים שונים, חקר את דעתה של החברה היוונית היו לערך שתי השאלות הבאות: למה אתה מתכוון באמת בביטוי כזה ואחר? ולמה אתה חושב שאתה צריך להתכוון בכך?
זאת דו המשמעות.
ב. בין דו המשמעות הזאת, האני כאני מדבר מודע לעצמו. פילוסופיה אצל מתחילה אצל אפלטון ונעלמת כשנעשית אובייקטיבית תוך שכחה של מתן חשבון של האדם שמדבר עצמו, של הפילוסוף כמדבר. בקרילטוס זאת הנקודה החשובה ביותר. סוקרטס מבין כי הסחרחורת היא תוך עמידתו במקום וחיפוש אחר המשמעויות של המילים. הכל הוא בעצם חלק מפרוייקט ההגדרה. אצל הגל יש הסכמה בכניסה, כאשר המבחן של הפנומנולוגיה הוא של הגל עצמו.
בהבנה נכונה של יש גם הבנה כי היחידי שהגל הוא לא נותן לנו הוא הגל עצמו. כדי להיות הגל, כדי שהגל יבוא לחיים, הרי שהגל הוא רק הגליאן כמו שסוקרטס או הזר הוא רק אפלטוניסטי אצל הגל. זה אתה, קרי אני.
ג
בדיאלוג האפלטוני הזה, הרי כי ברור שמהות היא לא התשובה של מילה מתאימה. זה רק חלק ראשון מהאסוציאציות הנזכרות אגב רקולקשן דרך השוואה. ההשוואה מראה כי המעבר מהאבייקט לסובייקט כבר נמצא בסובייקט.
השאלה הראשונה להגל היא השאלה שבין הדבר וההגדרה שלו או המילה המגדירה שלו. התכתבויות חד משמעיות ואז הדדיות ולעיתים סותרות יצרו לאדם בעיה בקביעה כי בין השוני הזה עדיין חתול זה חתול. נקודה זו נפתרה או מראית העין של הסתירה מחוסלת כאן באמצעות ההבחנה בין הדבר הקיים ואשר ניתן או נגלה לאדם, מה שכונה לעיתים קיום-קיומו האמפירי של הדבר- לבין מה שמכונה בדרך כלל המהות שלו, ובמושג (“מובן” על ידי האדם), בין מה שמכונה בדרך כלל החוש או התפיסה שלו למה שאנחנו יכולים לקרוא מורפמה.
לכן נוכל לומר כי קיומו של החתול אינו קשור כלל לחתול המורפמה (למשל גרפי, אפילו טיפוגרפי) של החתול כמושג, בעוד שמהות הדבר המדובר זהה לחלוטין לחתול. או, אלא שמהות החתול ממוקמת בזמן הממושך של קיום כעניין (בעל חיים), ואילו המשמעות ה”מתאימה “ממוקמת שם כתפיסה. כדי להשיג “הבנת המושג”, עלינו לא רק “לתווך” הבנה זו על ידי “ההבנה המיידית” של היחסים בין התפיסות לבין הדברים ה”מקבילים “, אלא גם” לתווך “שוב את ההבנה האחרונה. על ידי הבנה (דיסקורסיבית) של המסורת הפילוסופית המזהה את מהות הדבר עם משמעות הרעיון אשר “מתייחסת אליו”, תוך הבחנה בין קיומו של אותו דבר לבין קיום הרעיון אשר הוא המורפמה שלו. בואו נראה כיצד נוכל להמשיך להגיע להבחנת המושג כקונספט כאן.
המושג כקונספט אינו דבר כזה כמו החתול, למשל, וכי הוא גם לא “מתייחס”, אם זה רעיון, לעניין כזה, כדבר, אובייקט. אכן, מספיק שיהיה קיום אנושי דיסקורסיבי) כדי להיות מסוגל לציין, לרגל תפיסה כלשהי של חתול כלשהו, שהדבר “חתול” תואם את המושג חתול. מצד שני, אנחנו לא רואים טוב ובטח אין קשר מיידי כל כך.
במקרה כזה, התיווך כהתפתחות המשמעות הראשונית. עם זאת, יש לנו כאן בעיה והיא שוב שאלת הקונספט וכך שאלת הפילוסופיה. שכן, אנו מכירים שאין להם שום משמעות עקבית, שם ניצבים בפנינו כסתירה, כמו מעגל-מרובע. האם הקונספט כזה? האם פילוסופיה כאתאיזם לאלוהות פנימית אשליה כניסיון לדבר על אלוהים? עלינו לשאול את עצמנו האם השיח המפתח את משמעות המושג כקונספט הינו מובן או לא.
עם זאת, אנו יכולים לענות על שאלה זו רק על ידי המשך התפתחות דיסקורסיבית של משמעות הרעיון הזה על מנת להראות שהתפתחות זו אכן חוזרת לנקודת המוצא שלה (לא משנה מה ומועד התפתחות זו). אבל בוא נתחיל מהחתול, אובייקט, דבר, הרבים. הם יראו שונות כשיצביעו על ההכרח.ההבחנה בין מילה לאובייקט לדיסקורס על הקונספט ( עדיין: הקורא אחורה את פרמינדס-שפינוזה ואפלטון).
כאן. סוקרטס- הדיסקורס עצמו הוא שהופך את ההגדרה הנומינלית שמייצרת אותו (על ידי ההנעה של התחלתו) להגדרה אמיתית שמשלימה אותה (על ידי סיכומה). הנאום או הדיסקורס מתייחס בניתוח הסופי להוויה או לכל המה אשר הוגדר בתחילתו ויוגדר מחדש בסופו. לכן אנו יכולים לומר שהוא מתייחס למשהו שאינו עצמו. או זה אדם בעולם מדבר. הדיבור או, ליתר דיוק, הגישה הדיסקורסיבית מוצגת כאשר אנו רוצים לדעת אם מה שהוגדר (נומינלי) הוא אכן הוא קיים או לא; או, אם מעדיפים, כאשר מבצעים שיח זה לנוכח השאלה אם מה שהוגדר (נומינלית) נמצא שם, כלומר פה מול העיניים. ברוב המקרים, חיפוש אחר או הגדרה יכול לנבוע מההצהרה היחידה של הרעיון הנדון.
הצהרה זו מהווה, אז, את כל פרויקט ההגדרה (נומינלית) והיא חופפת “באופן מיידי” עם, או היא-היא, סיכום ההגדרה (אמיתית), כך כל השיח מצטמצם לאמירה יחידה (כפולה) זו של המושג. כך למשל, כשמדובר במושג: חתול, זה יכול להספיק לנו לראות חתול כדי להבין את המשמעות: ראייה של חתול, תחת תפיסה זו, תחת קביעה זו, חתול! ואז חתול…מספיקה לנו כדי “לדעת” גם מהו החתול כמושג וגם העובדה שהוא כן קיים, הנה, זה.
הגדרת הפרויקט הנומינלית: “חתול הוא חתול” הופכת מיד “להגדרת הסיכום בפועל:” חתול זה משהו מן הקיים והוא הקיים נקרא חתול “.במילים אחרות, הטיעון הפשוט כבר מספיק כדי “להבין” את אשר תפסה התפיסה האמורה.לגבי השיח שאמור “לפתח” את המשמעות של תפיסה כזו, הכי שניתן לצמצמו בתנאים אלה לתוך האמירה: “חתול! ” אנו אומרים במקרה זה כי המושג הנדון” מובן “על ידי האדם באופן מיידי, כלומר מהעובדה היחידה שיש לה קיום אנושי- דיסקורסיביות).
אבל במקרים אחרים, וזה המקרה עם המושג, במשמעות של הקונספט או הלוגוס, הבנה מיידית איננה עוד מן האפשר. לא משנה כמה נסתכל מסביב, לעולם לא נראה את נוכחותו או היעדרו של הקונספט שהגדרנו (באופן נומינלי). במקרים אלה, החיפוש אחר ההוויה של המוגדר או המוגדר בהוויה (כלומר במה שאינו כלום טהור) יכול להיעשות ברור, מובן, ידוע, אך ורק אם הוא מתווך על ידי שיח המפתח את המשמעות המוגדרת (נומינלית) של הקונספט. יצויין כי כל התפתחות דיסקורסיבית של תפיסה החורגת מההצהרה הפשוטה שלה היא כבר דיסקורס פילוסופי פרופר, כבר החיפוש (המתווך) אחר המשמעות של תפיסה.
למרות שאי אפשר למצוא באופן מיידי את הווייתו של “המושג” או את “המושג” בהוויה, הרי שקל מאוד למצוא בקיום האמפירי, היומיומי את “המתקבל על הדעת” או את “המובן”, שההגדרות הנומינליות שלנו אומרות, כך ש”משמעות-מקיפה “שלהן או” שילובן למעין טוטאליות יהיה כמעין תחליף למושג עצמו, עדיין בין היפותזה למיתוס שבו התנועה של השיח מבקשת תחליף מדעי. כאן, אבח המדע הוא כבר מדע של הטוב או המושג כטוב בהיסטוריה ולא מול אובייקט. הוא אפשרי רק שהסובייקט מבין את עצמו כסובייקט # אובייקט.

רשומה רגילה

השאר תגובה