התיאיזם של דקארט מול האתאיזם של הגל, ומילה אחת על היידגר:
זה מאוד לא סביר שהגל התחיל מתוך תחושת סופיות: אלה שהתחילו לחשוב ממקום זה, תמיד נטו לעזוב את המקום הזה במהרה, תוך שהם נוטים להשליך את שאלת הסופיות מהם באמצעות המרה דתית, קונברסיה, המעניקה להם אמונה בדת, כך חיי נצח. הגל מתחיל – למעשה – מרעיון החופש וההיסטוריות של האדם, ומגיע משם – למרבה הכאב – להכיר ברעיון סופיותו של האדם, כמו מצב אונטולוגי הכרחי למציאות הקיומית, של האדם החופשי וההיסטורי.
מאוחר יותר, הוא מבין שעצם התודעה העצמית (והדיסקורס) הוא בלתי אפשרי ללא סופיות ההוויה שמתגלה בפני עצמה, דרך השיח. השיח של האני כשיח הקוהרנטי והקומפרהנסיבי של תודעה עצמית-סופוס. בעצם כל המהלך ההגליאני הוא להגיד כי ה-substance הוא אני. מול דקארט, הגל יגיד:
I am conscious of the (being who is as) me (cogito-sum) and the cogito-sum is human freedom which necessitates finitude: Cogito-sum~~~ergo sum finitus.
בוא נראה איך זה מעמיד את האתאיזם שלו מול התאיזם שממנו בא. כן, כך, נבין איך התחושה הפנימית או הבחירה כאמונה, הופכת לפילוסופיה של החיים. הבחירה כאן מוגבלת, לפחות במובן זה שאני חייב להישאר פילוסוף אחרי הבחירה, שבה צריך להאמין. כלומר, אני צריך להסביר זאת פילוסופית. או בוא נראה איך הדברים מתחברים כאן.
באתאיזם, האגו אוטונומי, אך אגו זה הוא בהכרח סופי ומודע לסופיותו (בר-תמותה). בתיאיזם, אנו מצמצמים את הקוגיטו (האגו) לקוגיטאט (id) (ובעצם – לקוגיטור); כלומר, אני יכול להיות רק אני ולחשוב על עצמי כעל עצמי אך ורק אם אני משתתף בהוויה ובמחשבה של אני שאינו אני; האגו אינו מה שהוא – אגו קוגיטנס – עצמו, לעצמו, כשלעצמו, אלא הוא עצמו,על ידי האני (או החברה) שאינו שלי. האני שהוא לא אני הוא ההוויה של האני. זה המצב שהוא מעבר לקומדיה והטרגדיה. אני לא חופשי בביתי.
נאורות, השכלה, די לשטויות.
זאת ההבחנה: על פי הגדרה אני זה הוא – יותר נכון כאני זה ההוא שמדבר אותי האינסופי, האגו, בתיאיזם, משתתף באינסוף ואפשר להעלותו על הדעת ככזה (בן אלמוות), אך אגו זה אינו אוטונומי. יש בו משהו שחושב בו או הוא משתתף בעולם שלא משתתף עולם ההיסטורי שלו. זה לפחות מה שיגיד הגל: לכן נראה שהכל מסתכם בבחירה בין האוטונומיה לאי האוטונומיה של האגו. וכך נראה שהגל לא טעה כל כך בהצבת הבעיה בצורה כזאת: אין אלוהים (ואלמוותיות) ללא חופש, או חופש ללא אלוהים ( ללא אלמוות). אגב אין אלמותיות לאני. כי המוות הוא אחרי אני-עולם.
בכך הגל מצדיק את עצמו בשתי דרכים. מצד אחד הוא טוען כי האבולוציה האימננטית של התיאיזם (יהודית-נוצרית) מובילה (בקלווין) לשלילה רדיקלית של חופש, של אוטונומיית האגו. קאנט, עם כל הפרוטסטנטיות שלו, מפריד את עצמו מהעולם שם, לחופש כאן, אבל אלוהים חייב להיות כעודף הכרחי לזה שאינו מתערב כאן. הגל יילך דרכו, אבל נמשיך.
מצד שני, הוא מאמין שהוא הראה -1 ° שהסאם קוגיטו של האגו איננו פשוט קיים. שהקיום של האני לא קיים מראש. האני יכול להיוולד רק מתשוקה ובתוכה, רק מתוך הרצון הנגטיבי, השוללני, שהוא כבר פעולה הרסנית/מהפכנית לקיים, כלומר שלילה של ה-is או חופש; 2 ° כי השליליות הזו היא סופיות, הלידה היא זמן או בזמן; 3 ° כי האישור של הפעולה החופשית הזאת הוא כבר שלילה של קיומו של אינסופי טרנסצדנטלי, ביחס, כלומר, מקיום שהוא מחוץ לאני השולל.
אצל הגל, האגו-קוגיטו-סאם כבר חופשי; הבחירה – בסופו של דבר – היא בין אתאיזם לתיאיזם, וזאת שוות ערך לבחירה בין תודעת החירות (וחופש התודעה) לבין תודעת העבדות (ועבדות התודעה); ואנחנו יכולים לראות שבחירה זו היא – בסופו של דבר – החלטה בעד או נגד המוות של האדם.
לגבי הבחירה.
הפילוסופיה עוסקת בקונקרטי. החופש לא חופשי. זה אני שחופשי. זאת הפילוסופיה כפנומנולוגיה. הדיאלקטיקה, התנועה השוללנית, היא ההרפתקאה של האני. המשפט הספוקלטיבי עצמו הוא דיאלקטיקה. מבנה המשפט הוא הטרנסצדנטליות בתוך ה-cogito est, ההטרונומי אצל קאנט, יתרה מכך, שעה שהאונטולוגיה של האדון והעבד, מאבק ועבודה, הם בתוך ה-cogito est כמעבר transport להיסטוריה, לשאלה של האני בזמן, להבדיל מהאני כ-res cogitans(a thing that thinks).
ואולי הבחירה היא מה שאתה, בדומה למה שפיכטה היה אומר. (אבל זה רק כשאתה בן זונה, ורחוק מהחופש של הפילוסופיה) – לכן זה על המוות כתודעה עצובה אלא אם כן מלחמה- ישראל היום של היידגר. העיתון מעניין רק במלחמה. בין היתר, אתה חייב להסביר את עצמך, אתה מתאר את הציור כשמצייר. האקסיטנציאליסטים שכחו זאת, בעיה כשאתה מקבל אתאיזם כבר כבחירה, אך שולל את הפעולה החופשית, ההיסטורית. כאן היה ראוי אולי לומר מילה על חרדה. אולם:
בכל מקרה, זאת לא אותנטיות או על אותנטיות. זה על החופש. אותנטיות זה דיבור על חופש. זה לא על האני הנהיה לחופשי.
טיול בהגל, לכן על דקארט: הבחירה לא יכולה להיות כך סתם. אני לא רק בוחר חופש, אני מראה כי דקארט לא יכול היה אלא להיות הוא בהוכחה שלו לאלוהים. כל ההנחה כאן היא שהוא לא יכול לחשוב על אלוהים כי הוא לא יכול לחשוב על האינסופי. יש גבול לסופיות שלו. אבל הגבול הזה בדיוק מצביע על האינסופי.
כמו הקטגוריות של קאנט, הוא שוכח כי זה כבר האני. בכל מקרה, הסתירה כאן, זאת שזוכה למכפלת בג׳ינס ואז להכפלות אינספור, היא האי הידיעה בבחירת אי החופש. מבחינה לוגית, הוא טוען, כי לא יכולה להיות מחשבה אינסופית, אבל הוא, דקארט, חושב על אלוהים. האלוהים כאינסופי, זאת ההוכחה הלוגית שלו, זה הסוף, הגבול של מחשבתו. באופן פילוסופי יותר וכעזר כנגדו: אני בעצם לא יכול לחשוב על האינסוף. אי ההוייה של הלא היא האחר ללא. היא לא ללא. לא? שם הפסיק. אפשר לחשוב על מספר אינסופי כמו שאפשר לחשוב על חלל אינסופי. האינסופי הזה לא יכול לחשוב. אי אפשר לחשוב על אלוהים לא חושב. מי חושב כאן?
לכן, לא ברור כלל שאני צריך לקבל את דעתו של דקארט כאולטימט לטיעון הדת כדת האדם, דת פרטית, עם השכנוע עצמי. דבר שחייב, כי יש אני מכריז ויש מדע מכריז לא על המיתוס הדתי, ואני-עולם, זה אני בעולם הזה מדבר כך- מדעית- פרויד!
– אנשי הלוגיקה יגידו כי משולש לא להיהפך לעיגול. הם צריכים לעבוד בלוגיסטיקה, מובינג בעיקר. הוויכוח הוא האם אתה יכול לעשות טרנסצדנציה בהיסטוריה, לשנות את עצמך דרך התנועה ההיסטורית. השאלה, אם בכלל, היא האם הייתי צריך לדעת את הטוב אידא-לוגית לפני הפעולה המהפכנית או האם אני פועל מתוך אי השלמות לשלמות. אפלטון מול הגל. הערה מסכמת אחרת: אם אני מקבל את המוות, אני לא צריך את אלוהים לא-תאיזם, פוסט פקטום, פוסט מרטום. יש עצמאות לטיעון האתאיסטי. זה מאד חשוב כי אם היה רק בזמן לא יכול היה להיות סוף הזמן, מוות להיסטוריה כקדם היסטוריה.