הרודוטוס מדבר על הכנסת כוח למרכז. עכשיו, חלילה לי להתווכח עם אוטוריטות בנושא דוגמת משה הלברטל, שמדברים על הפוליטי כאילו הומצא בתנ״ך, אז באמת עדיף שלא, כי ב- כל העולם כולו – גשר צר, לא משנה עד המאד, אלה היוונים שממציאים את הדמוקרטיה כשממציאים את הפוליטי או ההפך. שימו לב כי מדבר על הפוליטי במשמעות הראשונית, כשחבריו של משה, מהצד השני של הקשקוש, במבטא התל אביבי, עוד ידברו עליו, זה של שמיט. המלך הוא ראש המשפחה, הוא זה שמחליט על גבולותיה, זאת תמיד משפחה כי אלה תמיד אוייבים כבסיס שרירותי אלא אם כן הדתיות של ראש המשפחה. אה, הם התבחרו. איחוד. הגוי. יופי. העניין הוא אחר: 

אריסטו: זה לא יהיה פוליטי כי לא יהיה פוליס עד שיהיה איחוד של המשפחות – נניח לפרויד פה- ליציאה כך מהמשפחות וכל סיפור האריות הזה כאוייב של הכלליות. רק כך יהיה לדבר במרכז, עם הפלא של הלשון. אגב אתם תראו כי דיקטטורה היא עם שליחי הכתב, די לדרידה כטיראנוס, הדיבור במרכז הוא הדמוקרטי. שם, ברגע ההוא, מתחילה הפילוסופיה. לא רק זאת אלא העברת הכוח למרכז, שם העתיד, אבל יש כאן משהו טריקי, עם כל היש עתיד, האתנו. זה יהיה המומנט של הרודוטוס. נתחיל.  

Herodotus es meson tō dēmō ethēke

    על סף מלחמת אזרחים, 593-4, אתונה הפקידה את סמכות השליטה תחת ידו של סולון, בתקווה שהוא יוכל ליישב את העיר את הסכסוכים הפנימיים שלה., מדינאי זה, שהיה גם משורר וגם חכם בעיני אתונה, בוודאי אחרי הצלחתו במשימה- הסביר באלגיות שלו כי הוא סירב לפעול בכוח העריצות, turannos biē, הוא פעל במקום זאת בכוח החוק, kratei nomou, תוך התאמת הכוח לצדק, biē to dikē, ולהיפך.   כשם שנראה, הדרך לשלטון החוק הוא הדרך המוסדית המעבירה את הכוח למרכז, כלומר, לציבור האזרחים הכללי. 

כאן הפוליטי נולד אולי בשוני ביחס לריבונות, או למובחן הפוליטי, אך הלידה בחיים הייתה ההשתתפות המכלילה של כל האזרחים אשר הייתה התשובה למלך כטיראנוס. הפוליטיקה נולדה בדיבור על דווקא מתוך הבעיה של הידיד והאוייב אשר מתאימה לפוליטי רק כמלחמה בלתי נגמרת. לכן, הסכנה תמיד במצב הבורגני של הובס. מצב החירום הוא העדרו של מצב החירום, שלום המופנה פנימה לדיון, אסון הוא. העניין חייב להתכנס פנימה, לאזרחי. הטיראנוס הוא על מלחמת אזרחים או שמוצא החוצה על ידם. ליוונים היו שלושה מונחים לביטוי המילה מלך.  כן, אנו מתחילים.

אנקס

ראשית הייתה המילה אנקס, אגב התוהו ובוהו- העולם המיקני בין 1500 ל-1200 לפנה”ס. האנקס כמילה באה לסמן את האדם אשר מארמונו ובאמצעות שליחיו, שולט שליטה אבוסוליטית בחיי היוונים. עם זאת, להבדיל מהעולם האינדו האירופאי,אין מדובר בהנהגה דתית רוחנית כמו שהייתה פרופר פוליטית: שליטה בפן הכלכלי והחברתי דרך קביעת ההתנהלות כולה, אך הכל זה תמיד האחד שמגדיר את הרבים או רבים רבים על הכל או דנים על הכל. הכל כאחד על רבים הם התחומים של הכלכלי-חברתי היה כאמור האחד הפוליטי, לא הדתי: הכל זאת המלחמה, נכון הוא במיוחד שעה שכל החברתי והכלכלי הוא על כלכלת עבדים שמתחילה לצבור תאוצה אגב תקופה היסטורית קצרה זו- הכל, משמע על המלחמה. אנקס היה מונח מוחלט: אחד הוא אנקס או לא.

הנקודה האחרונה היא חשובה. אנחנו יכולים לדבר על הסינים כתרבות של גננים לעומת החקלאות, ממש כמו שציינו, בעקבות אלה שציינו, את האינדו-אירופאים ביחס ביחס ליוונים. אבל הכתם על יוון שבלעדיו אין יוון, העבדים, והקולניאליזם הקדום, והלא מתחפש, אגב הטכניקה כידע רציונאלי הוא בבסיס הפואטיקה כתחום שמעבר לזה שיכול לחזור על עצמו ויהיה בסיס לפילוסופי כבין השניים. הפילוסופי הוא לא על דיבור מול כתיבה, קשקוש שלא מפסיק לקשקש, זהו דווקא הפוליטי – המעבר לדיבור שמחייב את המרכז, זה לצמיחתו של הפוליטי.

הדמוקרטי יווני כדיוני אקסיטנציאלי הוא התקדמות לדיבור מהארמון כותב לשליחים – בהקשר הזה דיבור הוא ממש כמו כתיבה מפי השליח. מכאן, ההבחנה העיקרית היא בין הקיסר מהארמון לכל הכשרות האסיאתית כרושמי נהלים המאפשרים את השוויון של העבד מול הספק מלך ספק אלוהים. צדק כשטען כי האינדו-סיני לא נכנס להיסטוריה בהעדר פוליטית, בעוד הדיבור מהארמון נמשך אנד-לסלי, כלומר, בשתיקה. קולניאליזם ישן וטוב, נמשיך?

בזיליאוס

בעידן של הומרוס (המאה השמינית לפני הספירה), אנקס איבדה את המשמעות המסמנת שלה והופכת למילה גנרית. בזיליאוס הייתה המילה למלך, אך המונח הזה כלל עכשיו צורה השוואתית; אחד יכול להיות יותר מלך מאשר אחר, פחות מאשר השלישי. הדוגמא הכי קרובה לאנקס הייתה basileuteros: להיות מלך יותר מכולם basileutatos כסופרלטיב ל-basileus כפי שהיה במקרה של אגממנון. ספרותית: זה היה הצבא שמנהל את המסע נגד טרויה. שים לב כי לא היה ריבון אחד כמו שהיו מלכים רבים, דמויות מלכותיות, שעמדו בראש הקהילות שלהן. למלכים האלה הייתה עצמאות משלהם והם ראו עצמם כמכוננים מעמד של מלכים שווים- כלומר, הם הקימו אליטה, האריסטוי, הטובים ביותר.

שוב- השייכות מוגדרת על פי יכולת צבאית, אומץ לב או לפי האיכות הבולטת מהעצות בישיבות המועצה. שים עין: הנשק לא היה טהור, טוהר הנשק, לא היה שם את האידיוט שיטען לו כמו לחשיבות של הנשק, גם משום שכאן החל הדיבור לתפוס חשיבות מכרעת. אכילס לא בכה, זה שלא הבין את ניטשה, אז זה היה הרגע שבו בכה. אצל אכילס, זאת הזעקה. הזעקה שלו הייתה נשק, עושה שמות בצעקה ללא שם, הרחק הרחק הרחק, ממנו. זה היה לעדות כי זאוס אכן הקשיב לאמו של אכילס, כשבאה לייעץ לו. הצבא על שונות המרכיבים שלו התכנס כשהמנהיגים התכנסו, והם עשו מעגל, אצל הומרוס הכותב לאנשי מעשה מדברים- המשוררים- אשר אשר נפתח במרכזו לחלל משותף.

שם האדם, כל עוד אריסטוי, עבר קדימה למרכז הריק, האגורה, שם היה באמצע האסיפה, ולקח בידו את הסקפטרון, סימן הריבונות שכבר קיבל על עצמו אופי קולקטיבי, כך דיבר כרצון כללי, כאש דיבר לעיני כל, כרצון כולם. כאן אנו רואים את חשיבות הדיבור, דווקא דרך אכילס. הוא יהיה המלך מול כולם אם יטיב גם לדבר. היכולת לסחוף את ההמון הופכת אותו ל-basileutatos – כעוד ביטוי לכך- הדיבור הזה מאפשר לו לדבר ללא חשבון ובחופשיות גמורה על זה שה-basileutatos, מלך המלכים, נהיה לבדיחה רועשת אהדה לאחר.

טיראנוס

טיראנוס הוא בגדר חזרה לאנקס, אבל אחרי הדיבור ומעבר לכך, שעה של התיישבות. הדיונים מתחילים להיות מודעים לעצמם. הפוליטי איננו עוד רק המוסדיות למלחמה בתנועה. אנחנו עוברים לגברים הבאים משליטה במשק הבית. כותב על כלכלת בית. זאת ההקדמה האמיתית לפוליטיקה, היסטורית. האחרת היא האתיקה כי המוסדות כבר מדברים באופן מודע יותר את תפיסת הטוב. זה על ההוויה, לא על הקיום. ההוויה היא הטוב האסתטי שאיננו עוד מוגבל לאסתטיקה של המלחמה. במילים אחרות, אנו דיבור על הדיבור. אנחנו בפוליטיאה, הרפובליק. היחיד גם אצל אריסטו – הוא השלטון הטוב ביותר אם אפשר. אבל אי אפשר. העניין הוא האמצע כ-outlines. האמצע מבחינה פוליטית מוסדית יאפשר את האתיקה עוד לפני הפוליטיאה, אצל היוונים, וזה מתוך הבעייתיות של הטיראן. כאן, היוצא מן הכלל יעשה הכל מחוץ לכללים הלא כתובים, בשביל שליטה.

הוא יכול לזכות להכרה מאסטרים שהכירו בו עד שנראה כי הוא לא מכיר במאסטריות שלהם. כך הטיראנוס, אשר בתחילת הדרך הייתה מילה די מקבילה במשמעותה לבזיליאוס, החל בשלב מאוחר יותר לקפל בתוכו את הערכים השליליים של הריבונות, עד כדי כך שבמאה הוא למלך שלא יודע שום גבול, שום שלטון חוץ מהגחמות של השרירותיות בשירות עצמו. הטיראן הוא זה שמוכן לבצע כל פשע מזוויע לשם הכוח; בשביל הכוח ושל בעיית הכוח מול אהבה, הרי שהוא יעשה הכל: הוא ישן עם אמו, יהרוג את אביו, מעדנים עוד יעשה מילדיו שלו. המעבר לנורמה הוא מעבר לעיר כמו גם מהמין האנושי, סופו הוא במוות. אבל של מנהיג הוא עוד טיראן אלא אם קיימת לה זכות העמידה מול הטיראנוס.

 

משמעות פוליטית ״מיידית״

הכנסת כוח למרכז פירושה שהחלטות בעלות עניין משותף עתידות להתקבל בסוף דיון ציבורי שבו כל אדם יכול להתערב וכי ביצוע ההחלטות הללו יתקבל על ידי האזרחים בכללותם: בתורם הם יבואו למרכז כדי לכבוש ואז לפרוש ממשרדי הניהול השונים, כיוון שהחוק, הנומוס והצדק, דייק, יהיו לכוחו של הריבון. אין מלך אחר מלבד החוק המקובל: nomos basileus. נטרול זה של כוח גם מניח שזה עתה אבד אופיים המקודש הקדום של הקבוצה כדת וכי אל האינטרסים המשותפים של הקבוצה, ענייני האדם, יש להתייחס כאל תחום כללי המושג דרך דיון, ניתוח אינטלקטואלי, ניסיון מנומק, רפלקסיה חיובית. החלטות פוליטיות הם למאמץ הדיוני הרציונאלי המשותף.מפלגת מרכז תתן את הכוח לבני אדם. זה מתחיל מוסדית. מפלגת המרכז זאת המשותפת. ביבי מדבר עם הערבים זה פנטסטי. היד הנעלמה פועלת תמיד. אבל חלאס. הגיע הזמן לפוליטיאה.

 

No tags for this post.

כתיבת תגובה

השאר תגובה לבטל

Exit mobile version