כמה הערות על attitude
עד כה ראינו במה הפילוסופיה הפוליטית המודרנית אמורה. כדי להמחיש זאת, שוב, באותיות גדולות, בוא נתרכז על האטיטוד. בגדול, עלינו להתחיל ב-is ולא לבנות על ought. באדם כמות שהוא: הרציונליות של ההוראה הפוליטית מורכבת על היותה, קודם כל, מקובלת על התשוקה, בהיותה נעימה לתשוקה. הבסיס הוא התשוקה ולא השכל של הפילוסוף. כך:
אצל הובס, למשל, התשוקה חייבת להיות בבסיס התורה הפוליטית הרציונלית היא פחד ממוות אלים. במבט ראשון נראה שיש אלטרנטיבה אליו, תשוקת הנדיבות, כלומר “תהילה או גאווה להיראות כאחד שלא צריך לשבור (את המילה)” – אך “נדיבות זו נמצאת לעיתים נדירות מכדי להיות בסיס להשערה רציונלית, במיוחד עבור רודפי העושר, השליטה או ההנאה החושנית; שהם החלק הגדול ביותר באנושות״ שים לב עד כמה אפלטון בולט פה: : הנדיבות במובן של ללא לשבור את מילתך, לשלם את חובותיו, זאת התשובה הראשונה לצדק; ועניין זה קשור לעושר- גם לעולם הבא, הרצון לעזוב את העולם עם דף נקי. אצל הובס אין דף כזה, הכל זה טבעות גיגאס, שהרי אין אלוהים. בכל מקרה, גם כאן, המדובר על אוכלוסיית הרוב בין בני האדם, שלה נטיות מעין אלה).
הובס מנסה לבנות על הקרקע הנפוצה ביותר, על אדמה שהיא אמנם נמוכה אך יש לה יתרון במוצקות שלה, כאשר ההוראה המסורתית נבנתה באוויר. על בסיס חדש זה, בהתאם, יש להוריד את מעמד המוסר; מוסר אינו אלא שלום שואב השראה מן הפחד עצמו. החוק המוסרי או החוק הטבעי מובנים כנגזרים מזכות הטבע, זכות השימור העצמי; העובדה המוסרית הבסיסית היא זכות ולא חובה.
בהקשר זה, ראה את המאבק על היוקרה. אצל הובס, בכל מקרה, אתה אנושי ואתה אנושי כי הפחד הוא לא מול מוות אלים אלא מול מוות מביש וזה יכול להיות מדומיין. היוהרה חזקה יותר כמפלה סופית, זו שמנוגדת לטרגי ומעבר לקומי. עצבות. הדמיון של האדם כמפסיד בדו קרב והבושה או הצחוק הממשיכים גם כשאיננו- די באלה, להבדיל מסיכון למוות, כדי לאנש את האדם. להובס יש גם גם הצחוק כמאפשר הומור עצמי על האפשרות לנצח את הלוויתן בלי סיכון עצמי. הבדל מהגל? אין עבודה ואין היסטוריה.
לבסוף או מלכתחילה אגב הפרזינג של ״באותו הקשר״, הובס יגיד לנו כי הוא הפילוסוף הפוליטי הראשון כי הוא הראשון המדבר על ריבונות, בעוד העתיקים חותכים את הריבונות, שוב ושוב, כשמערבבים את הקריאה מהחוק הפוזיטיבי לחוק הטבעי, במובן של אידיאל לא בר השגה. אצלו, כמובן, יש גם הבנה של האידיאל בקריאה לחוק האלוהי או לעיר האלוהים ולקשר המתווך בין שניהם, פוליטי וכנסייתי. האתאיזם הוא סופו ההכרחי של הלוויתן.
לגבי הורדת הסטנדרטים וההפיכה של בני האדם כמות שהם לבסיס הפוליטי, להבדיל מחלומות המבוססות לא על ה-is אלא על ה-ought, עלינו להתחיל בפרק 15, הנסיך, ניקולו מקייואוולי:
“Since I know that many have written (on how princes should rule), I fear that by writing about it I will be held to be presumptuous by departing, especially in discussing such a subject, from the others. But since it is my intention to write something useful for him who understands, it has seemed to me to be more appropriate to go straight to the effective truth of the matter rather than to the imagination thereof. For many have imagined republics and principalities that have never been seen nor are known truly to exist. There is so great a distance between how one lives and how one ought to live that he who rejects what people do in favor of what one ought to do, brings about his ruin rather than his preservation; for a man who wishes to do in every matter what is good, will be ruined among so many who are not good. Hence it is necessary for a prince who wishes to maintain himself, to learn to be able not to be good, or use goodness and abstain from using it according to the commands of circumstances.”
במילים אחרות, על פי אחת הקריאות הפילוסופיות של אפלטון, הרפובליק היא אוטופיה אשר אפשרית בכל זאת ואפשרותה תלויה ביד המקרה. חוכמה פוגשת שלטון פוליטי. שהרי הרפובליק כבר מניחה זאת ולכן במידה רבה על האקדמיה. בכל מקרה, יש כאן כר נרחב למקריות. מימוש המשטר הטוב ביותר תלוי במקרה, בפורטונה, כלומר במשהו שהוא למעשה מעבר לשליטה אנושית.
לדברי מקיאוולי, עם זאת, פורטונה היא אישה אשר ככזאת, בתור פורטונה, יש להכות שוב ושוב כדי לשמור עליה תחת שליטה; האדם הנכון יכול לנצח את פורטונה. יש קשר בין העמדה הזו כלפי פורטונה לבין האוריינטציה של איך לחיות: על ידי הורדת סטנדרטים של מצוינות פוליטית, אנו מבטיחים את מימוש הסדר הפוליטי היחידי, שבאופן עקרוני אפשרי. בשפה שלאחר מקייאוולי: האידיאל מהסוג הנכון הופך בהכרח לממשי. האידיאל והמציאות מתכנסים בהכרח. דרך חשיבה זו זכתה להצלחה מדהימה; אם מישהו טוען היום שאין ערובה למימוש האידיאל, הוא ציני. מצד שני, אף אחד לא יגיד על הגל כי הוא ציני.
זה הצד המיוחד של מקייואלי.
Spinoza’s quote of Tacitus: “There will be vices as long as there will be human being”.
The introduction of the Political Treatise is a play on the 15th chapter of Machiavelli’s Prince, with the Jewish addition, including the critical note about Maimonides. The messianic vision depends on the realization of a miracle, and yet miracles occur only in the realm of a vicious imagination.
ראה למשל: פוליטיקל טריטז -פרק חמישי, סעיף 7
But what means a prince, whose sole motive is lust of mastery, should use to establish and maintain his dominion, the most ingenious Machiavelli has set forth at large, but with what design one can hardly be sure. If, however, he had some good design, as one should believe of a learned man, it seems to have been to show, with how little foresight many attempt to remove a tyrant, though thereby the causes which make the prince a tyrant can in no wise be removed, but, on the contrary, are so much the more established, as the prince is given more cause to fear, which happens when the multitude has made an example of its prince, and glories in the parricide as in a thing well done. Moreover, he perhaps wished to show how cautious a free multitude should be of entrusting its welfare absolutely to one man, who, unless in his vanity he thinks can please everybody, must be in daily fear of plots, and so is forced to look chiefly after his own interest, and, as for the multitude, rather to plot against it than consult its good. And I am the more led to this opinion concerning that most far-seeing man, because it is known that he was favourable to liberty, for the maintenance of which he has besides given the most wholesome advice. (PT, 5. 7).
שפינוזה לוקח לא מעט מהובס. אצל הובס, בין המדינות שורר מצב טבעי. המלחמה תמיד אפשרות. might is right. פילוסופית, הפתרון הוא הגליאני, האימפריה ההומוגנית והאוניברסלית. ריבון אחד יבטיח שלום למלחמה, ברוכים הבאים למרד כמצב טבעי דמיוני המונע את כדאיות המרד. שפינוזה אומר בריתות בינלאומיות זה או להגנה או להתקפה. אתה תיכנס אליה מתוך התכוונות למלחמה או בולשיט נומינאליסטי- האג, למשל.
או איך מגיע שפינוזה לסוג של חברתיות:
שפינוזה מתחיל מהפרט האנוכי, אפילו יותר מהובס יכולנו לומר, ובכל זאת על ידי מנגנון הכרחי שבו עובר האדם כתשוקה לזה הקיים בחברה או נחשק כי נחשק על ידי אחר, האדם הופך לחברתי. יש משהו כזה שיום מכנה כ- “אסוציאציה של רעיונות”, ומה ששפינוזה מכנה “חיקוי של אפקטים”. במילים אחרות, אם אני חפץ ב- A, אז כמובן שמסיבה זו בדיוק אני מתחרה עם כל האחרים שרוצים ב- A, ואין שום מניעה, למאבק של ממש בינינו. אבל ייתכן גם שאהבתי ל- A, נניח, אהבתי לתפוח אדום, עשויה על ידי אסוציאציה של רעיונות להטיל אור חיובי על האדם האחר שאוהב את התפוח. עמית, אתה יודע: כמוני, כמוהו. ועכשיו חיקוי משפיע זה, אסוציאציה זו של רעיונות, מטמיעה בני אדם זה בזה ולכן זה יכול להביא לסוג של חברתיות. התמקדות על ההבדל מול הגל הופכת את ההשוואה בין שפינוזה לבאך, ביחס לבארוק, למלמדת, הגם אם שפינוזה לא ידע כי הבארוק שם או שם כעניין עבורו- נוותר. מציין זאת בשל החשיבות לשפינוזה, שמתחיל מהאדם כמות שהוא, וכן בשל הייחודיות של תפיסה זו.
בין הורדת הסטנדרטים למימוש, הרי שעלינו לעצור בהיסטוריות כפילוסופיה של ההיסטוריה. בתוך זה, אנו ממילא ניגע גם בסוציולוגיה- מונטסקייה. בזאת נעסוק פעם אחרת.