קאנט: הביקורת ה-1 – ביקורת התבונה הטהורה

הנה קאנט: 3 הקדמות קצרות. הקדמה ראשונה מתוך שלוש: הביקורת ה-1 – התבונה הטהורה – ביקורת המטאפיזיקה, התחלה היסטורית.

תפיסת התבונה הטהורה היא אפלטוניזם; אמפיריציזם מיוצג באופן קלאסי על ידי אפיקוריאניזם. כעת זו עובדה שאי אפשר להכחיש, אותה אנו מוצאים לאורך הדורות, חלופה שאנו יכולים לקרוא לה באופן רופף כחלופה שבין רוחניות לחומר. אבל קאנט רואה את המצב בצורה חדשה. אני נותן לך תחילה את הדיאגנוזה שלו משתי החלופות הללו.ראשית, לעולם יש התחלה בזמן והוא מוגבל במרחב. ההפך, לעולם אין התחלה בזמן ואין גבול בחלל. שנית, העצמי החושב אינו ניתן לחלוקה ולכן אינו ניתן להריסה. כנגד זה, ההשקפה האפיקוריאנית: כל דבר בעולם מתחלק ומתכלה. שלישית, ההשקפה הרוחנית: אנו חופשיים במעשינו. האחרים אומרים שמעשינו נקבעים באופן מלא על ידי הטבע או הגורל. ולבסוף, בית הספר הראשון אומר שיש סיבה גבוהה לדברים, ואילו האחרים אומרים שאין דבר מעבר לדברים הטבעיים ולסדר שלהם.כעת המצב על פי קאנט, ומבדיל אותו מקודמיו, הוא שלדבריו – בקביעות גסה רבה – שתי העמדות האלטרנטיביות ניתנות להצדקה.

כעת, אם קאנט אומר שכל אחד מבתי הספר הללו מוכיח את התזה שלו, מהי המסקנה, לפיו, לפחות?שתי ההוכחות כמו שתי התפיסות חייבות להתבסס על פגם מהותי. הטיעונים להם עשויים להיות נכונים ראסמית כאילו היו הוכחות לטענות, אך עדיין הטיעונים מבוססים על פגם מהותי. ולכן אין אפשרות להוכחתם כ-אמת. השאלה בעייתית. משהו בכיוון פגום.מה הפיתרון של קאנט? טענותיהם של ה-אפיקוריאנים. נכונות לגבי העולם הפנומנלי, לכל דבר שיכול להתרחש בחיים הרגילים או במדע. אנו יכולים להבחין בין העולם הפנומנלי לעולם אחר: הדברים שיש להם קיום בפני עצמם מחוץ למחשבותינו, מה שקאנט ​​מכנה לעתים קרובות “הדבר בפני עצמו” או גם העולם “נומינלי”.כך שבמילים אחרות, אתאיסט- מטריאליסטי כהסבר הוא הדרך היחידה בה אנו יכולים לנסות להבין, למשל, את צמיחתו של עץ, סופת רעמים, או מה שזה לא יהיה. אבל ברור גם שזה ביקורתי ומגביל לחלוטין לכל הניסיונות שלנו למצוא את האמת. ההסבר שלנו, אם כן, איננו פשוט נכון, זה לא נכון לגבי הדברים כשלעצמם. הטענות של הדוגמטיות, של אפלטוניזם, נכונות, אך אי אפשר לבסס אותן באופן תיאורטי.

עם זאת, הם נכונים רק בכוונה מעשית, כנימוקים של סיבה מעשית.הביקורת ה-2 – התבונה הפרקטיתהחוק המוסרי הוא הדבר היחיד בתוכם שלא ניתן להבין כחלק מהעולם הפנומנלי, על פי קאנט. כעת, אם אתה מבין את החוק המוסרי על פי קאנט, נותר לנו לדרוש את קיום האל ואת נצחיות הנפש על רקע מוסרי, ואנחנו יכולים לעשות זאת מכיוון של אמפיריציזם, או אפיקוריאניזם, אין מה לומר מעבר לעולם הפנומנלי.

בכל חקר התופעות עלינו להניח שכל פעולה של בני האדם היא סוג של סיבה הכרחית, כלומר האדם אינו אחראי. זאת אומרת, העובדה שגבר ביצע רצח נבעה ממזג, מנת המשכל שלו, סביבתו, ביתו הבעייתי וכן הלאה. אך כיצורים מוסריים אנו יודעים כי אנו כפופים לחוק המוסרי ומכאן שאנו חופשיים לציית לו וגם לא לציית לו, ועל כן יש להבין את פעולותיהם של בני האדם נכונות או שגויות, כתוצאה משימוש נכון או שגוי החופש שלהם. ועל השימוש הזה בחופש שלהם הם אחראים באופן מלא. לא ניתן לעקוב אחר הפעולה הטובה או הרעה מעבר לפעולת החירות, שהיא ההתחלה. הוא בחר, נגיד, לבצע רצח; אינך יכול להתחקות מעבר לכך מבלי להרוס את האחריות.

זו נקודת המוצא ולא תוצאה של סיבות קודמות. זה רק צד אחד ופגישה ראשונה של הדברים. הביקורת ה-3 השיפוטאין אסתטי אצל קאנט. עכשיו, נסביר מעובדה זו את קאנט תוך שנעמיק בדיוק.—קאנט עושה מטאפיזיקה. החברים פה עושים תפיסה. אפיסטמולוגיה זה מתוד, ממילא בתוך הראש. אין ויכוח אמיתי, אבל בשביל זה אנו נדרשים לשינוי במתמטיקה אשר החל מאה נאה חמישים שנה לפני כן.