פרויד, משה והמונותיאיזם – התיאוריה של פרויד ראויה לבחינה בתנאים הבאים: (א) אם הדת היא סוג של נוירוזה; (ב) אם מעמדו המקורי של האדם היה העדר כמתואר; (ג) אם העדר המקורי הוסב לשבט האחווה באופן המתואר; (ד) אם הרציונל של סמלים דתיים ניתן לזיכרון כל עוד הסמלים נמשכים, או, אם יש דבר כזה זיכרון גזע; (ה) אם אין סיבות טבועות בפוליתאיזם ההופכות את המעבר לפוליתאיזם למונותאיזם מובן; ו (ו) אם היהודים רצחו את משה.
ראשי פרקים; פרויד, יהדות
1. ״לשלול מעם את האדם שהוא משבח אותו כגדול בניו אינו מעשה שיש לבצע אותו בקלילות, במיוחד על ידי מי ששייך לאותו העם״. עם זאת, על פי פרויד, אין בכך כדי להשפיע על האמת המדעית. עד עתה, העניין של משה הוסבר בתוך המסורת ומתוך כך, על פי פרויד, לא נמצא אדם רפלקטיבי דיו או אמיץ דיו כדי לטעון את הברור מאליו על פי פרויד: קודם כל ומעל לכל כי משה איננו שם עברי, אלא שם מצרי. עתה, הביקורת המקראית היא אחרת, יותר מדעית. הביקורת היא בין היתר הביקורת המדעית, שוב, הביקורת הפסיכואנליטית, שהיא, על פי פרויד האמת המדעית.סיפור ישועתו המופלאה של משה על ידי בת פרעה מזכיר לנו סיפורים דומים שסיפרו על כורש, רומולוס, הירו מסירקיוז, אדיפוס וכו ‘. לסיפור מסוג זה, הנחשב כאן למיתוס אופייני, קיימת פרשנות פסיכואנליטית.״גיבור הוא אדם העומד בגבורה נגד אביו ובסופו של דבר מנצח אותו בניצחון. המיתוס המדובר מתחקה חזרה עד שחר חייו של הגיבור, בכך שהוא נולד בניגוד לרצון אביו וניצל למרות כוונותיו הרעות של אביו.״
2.הכוונה מראה את עצמה בחשיפה. אך סיפורו של משה שונה מבחינות בולטות. הוא לא נחשף על ידי אב רשע כמו שסיירוס, למשל, נחשף. בסיפורים האחרים הגיבור הוא ממוצא אצילי ונחשף על ידי הורים אצילים אלה, אך ניצל תוך שהוא גדל על ידי הורים צנועים. משה, לעומת זאת, הוא ילד להורים צנועים, אשר מוסתר מחשש מפני שליט עריץ זר, ועם זאת, אחרי שהוא התגלה על ידי בתו של השליט, הוא גדל על ידי משפחת המלוכה. מדוע השינוי הזה?יש חוקרים, שנוטים בחלקם ללכת יחד עם פרויד בפרשנותו לסיפור, האומרים כי הגרסה המקורית הייתה שמשה היה בן לבתו של פרעה; יהודים הצילו אותו וגידלו אותו כשלהם. פרויד דוחה זאת מהסיבה הבאה: למצרים לא הייתה שום סיבה לייצר את המיתוס הזה, שכן מבחינתם משה לא היה גיבור. גם ליהודים לא הייתה שום סיבה להפוך את הגיבור שלהם לזר.לכן, יש לדון בהשקפה זו. המיתוס של משה, כפי שאנו מכירים אותו כיום, נותר בעצמו לחבוי ומוסתר מאחורי המניעים הסודיים שלו. אם משה אינו חלק לשושלת מלוכה, האגדה שלנו לא יכולה להפוך אותו לגיבור; אם הוא נשאר יהודי, הרי שזה לא יעשה דבר כדי להעלות את מעמדו. מטרת הסיפור, אם כן, חייבת להיות העלאת מעמדו של משה, להפוך אותו לגיבור, להאדיר אותו. ועם זאת סיפור זה בתוך הסיפור הכללי איננו אפשרי אלא אם כן המטרה מוסתרת.איך יודע פרויד? בניסיון להבין סיפור המתרחש בספר, בין אם זה סיפור לידתו של משה או כל סיפור אחר, זה תמיד חכם לבחון את ההקשר, את ההקשר המיידי ואת ההקשר הכללי. זה אומר להתחשב בספר כמכלול.
מה אומר המקרא לגבי האדרה? אדם לא צריך להתהדר בהיותו חכם ואמיץ וכן הלאה, אלא להתפאר בכך שהוא ירא לאלוהים. זה הרעיון המקראי של האדרה. נאמר על משה: “האיש משה היה מאוד צנוע”. וזה לא תורם להאדרתו שהמחוקק הגדול היה צריך ללמוד את אומנות הממשל מזר. וכך בהמשך עם הניסים…אבל אך ורק בהקשר זה, המקרא אינו רוצה להאדיר את משה אלא אלוהים. סיפור חשיפתו והצלתו של משה מראה את חוסר הסבירות הקיצוני של הישרדותו של משה התינוק, את חוסר הסבירות הקיצוני להצלתו של העם היהודי, מכיוון שזה היה קשור בישועת משה. זה עולה בקנה אחד עם הסיפור בראשית, סיפור עקידת יצחק, כאשר כל ההסתברויות הין כנגד בן שנולד לאברהם, ולאחר שנולד ולאברהם הובטח עתיד גדול לזרעו דרך היחיד שלו, בנו, הוא נצטווה לשחוט את הבן הזה. ואברהם, למרות האבסורד לכאורה של אותה פקודה, מוכן לציית לה.הסבירות הקיצונית של הישרדותו של עם ללא נשק ואדמה, עם שאין לו אמצעים גלויים לתמוך בקיומו, עם שלו יש רק אלוהים כתמיכה להמשך קיומו; אם זה לא ביטוי למסר הרחב של התנ”ך שכל ילד יכול לראות, אני לא יודע מה זה. ואם זה מספיק להבנת סיפור מקראי מסוים, הרי שזה נבון להיצמד בכך מול ספק כללי.
3.פרויד מסביר את המוזרות של סיפורו של משה בכך שהוא פונה לתכונה המשותפת לכל הסיפורים הדומים. בכל הסיפורים הללו, עד כמה שהם מכילים גרעין היסטורי, המשפחה המגדלת את התינוק שנחשף לכאורה היא המשפחה האמיתית. המשפחה שעל פי הדיווחים חשפה את התינוק היא פיקטיבית.עכשיו, רועה צנוע ואשתו מגדלים תינוק והוא מתגלה כגבר בעל יכולת רבה והוא הופך לשליט, מה יעשה התינוק ההוא שנהיה לשליט? מה הוא יעשה כאיש הגיוני, כלומר הגיוני מבחינה פוליטית? הוא יגיד שהרועה ואשתו אינם הוריו, שהם רק גידלו אותו.אם נקבל את הקאנון הזה לפירוש סיפורים מסוג זה, המשמעות היא שמשה היה מצרי שגדל על ידי יהודים.״ההבדל בין אגדת משה מכל האחרים מסוגו עשוי להיחשף למאפיין מיוחד בסיפור חייו של משה. בעוד שבכל המקרים האחרים הגיבור מתנשא מעל ראשיתו הצנועה ככל שחייו מתקדמים, חייו ההרואיים של האיש משה החלו בירידה ממדיו ההרואים”במילים אחרות, בעוד שסיירוס היה באמת בנם של רועי צאן ואז הפך למייסד האימפריה הפרסית וטען כי היה ילד חשוף למשפחה מלכותית כלשהי, המקרה של משה הוא בדיוק ההפך: משה נבע ממלוכה ואומץ על ידי הורים צנועים.3.פרויד מבהיר שזה לגמרי היפותטי. למעשה אפשר לומר, ליתר דיוק, שאין שמץ של ראיות לטענתו. עם זאת, לדבריו, “הפרשנות של מיתוס החשיפה שמיוחסת על ידו למשה חייבה את המסקנה [כלומר, לא רק ‘הובילה’ אלא ‘חייבה’ את המסקנה] שהוא מצרי אשר עם מסוים היה צריך להפוך ליהודי.4.מכאן. על פי פרויד, המסורת של קריאת הטקסט בהתאם למסורת של הסיפור מסבירה מדוע לא מסיקים את המסקנה שהשם המצרי של משה מסמל את מוצאו המצרי. אך המסקנה שמשה היה מצרי מגיעה לא משמו אלא מהפסיכואנליזה כנקודת המוצא. לפיכך אומר פרויד: “השיקול שהושג כך ירשים רק את מיעוט הקוראים המכיר את ההיגיון האנליטי ויכול להעריך את מסקנותיו. בעיניהם אני מקווה שהוא יראה בעל משמעות.”זה, כמובן, מעלה שאלה גדולה באשר ליחס הפסיכואנליזה לזהירות מדעית בנוגע למסורת. בכל מקרה, מיתוס החשיפה מחייב מציאת עדות לטענה, בהעדר תימוכין סותרים, כי משה איננו שם עברי כמו מצרי. כל התימוכין החוץ פסיכואנליטי נובע מכך שמשה לא נמצא במקורות יהודים לפני כן כשם. כמובן אין שאלה על הפועל שממנו בא השם. לזה הוסיף פרויד את הגמגום כאי ידיעת השפה של עמו לכאורה או העם שינהיג לעם.
5.אבל למה שמשה היהודי יהפוך עצמו למצרי? סיבה אחת נתנו עצמאית מפרויד: המחוקק הגדול למד את מקצוע הממשל מנטע זר וממילא אין קשר בינו לבין הדרך האלוהית, מכאן המחוקק הוא אלוהים. שוב אי הארתו של משה כהאדרת אלוהים. השניה שפרויד לא מציין: משה צריך לגבור על פרעה, טוב, אם כן, שיילמד מבפנים.ולמה שמשה המצרי יהפוך ליהודי? על פי פרויד, תפיסה מונותאיסטית של דת מתגבשת במצרים באותה עת. פרעה רוד אותה. הדרך היחידה למשה היא בחיבור הפוליטי לעבדים ללא עם.
6. מכאן, המקור של הדת היהודית איננו אימננטי לברית שהחלה עם אברהם אלא המקור עצמו הוא מצרי, נישא על ידי מצרי ההופך להיות יהודי כאשר הוא הופך עם של עבדים לעם היהודי. הדת המונותאיסטית היהודית שונה מזו של Aton בכך שהיא לא מקבלת את השמש כאל. מה עם המצרים אם כן כמקור ואיך אפשר להסביר את הפער העצום ליהדות שעושה מאמץ מלכתחילה לא להיות מזוהה עם גרמי השמים. איך משמש עוברים לרעיון מופשט של אל ולא רק אלא אל שעוד ניסים בטבע כשהוא לא מופשט כך?
7. את פרויד זה לא מעניין. סיפור המדבר שלו שונה לחלוטין. עיסוקו במקור המונותאיסטי כמקור מצרי. על פי פרויד:״בשנת 1922 גילה ארנסט סלין תגלית בעלת חשיבות מכרעת. הוא מצא בספרו של הנביא הושע (המחצית השנייה של המאה השמונה) עקבות בלתי ניתנים לטעות של מסורת לפיה מייסד דתם, משה, פגש את סופו האלים במרד של עמו העיקש והעקשן. הדת שהנהיג בו זמנית ננטשה. . . . בואו – ממשיך פרויד- נאמץ מסלין את הסברה כי משה המצרי נהרג על ידי היהודים, והדת שהוא הנהיג ננטשה״.משה המצרי נרצח ודתו ננטשה, אך היה לו איתו מעמד מצרי, הלויים המקוריים. מספר לא מבוטל מהם שרד את הטבח ואת הכנסת פולחן אטון. הלויים הפכו לאליטה של העם היהודי. העם היהודי צץ מתוך מפגש השבט היהודי שהגיע ממצרים בהנהגת משה ושאר השבטים שמעולם לא היו במצרים. האחרון אימץ במדבר את פולחן האל הגעש ומנהיגם היה כומר מדייני, נניח יתרו. האירוע המכריע היה פשרה. הלווים מאמצים את אל הר הגעש אך מתעקשים על ברית המילה כמחיר, והמילה היא מוסד מצרי. כל השאר ננטש למעט ברית מילה.
8. על מה שקורה בהמשך ניתן לומר בכמה מילים.
9. מה פרויד רוצה להסביר כהקדמה לחלק הפסיכואנליטי:״לפיכך אני מאמין כי רעיון האל היחיד, כמו גם הדגש המונח על דרישות אתיות בשם האל ההוא ודחיית כל טקסי המכשפות, היו אכן הדוקטרינה של משה, שבתחילה לא מצאה שום תמיכה אך נכנסה לתוך העם, נהייתה בבעלות שלו אחרי זמן רב ולבסוף ניצחה. כיצד ניתן להסביר השפעה כה מאוחרת ואיפה אנו נפגשים עם תופעות דומות?״על בסיס הנחותיו של פרויד הייתי מעלה את ההצעה הזו. היהודים במצרים קיבלו את הנהגתו של משה לא משום שהם היו משוכנעים באמיתות דתו הרוחנית ביותר (הם היו מהגרים פשוטים ולא מפותחים, כפי ששמענו), אלא משום שהבטיח להם חופש. אנשים פשוטים יכולים להבין זאת בקלות. הם לא היו מוכנים לחלוטין למסר הרם של מוזס, במיוחד לאחר האחדות שלהם עם אחיהם הזרים, פראיים ואל הגעש שלהם. הם קיבלו את המטרה הפוליטית שהונהגה על ידי הלווים שהיו גם המנהיגים הדתיים. שחרר את עמי קדם לעם גם במשמעות הדתית שלו… בוא נפסיק כאן. 10. החלק הפסיכואנליטי הסיבה לכך היא שפרויד נסמך על התנ״ך לכאורה עד נקודה זו. עד הנקודה שבה הוא מבקש להסביר את הזמן הארוך שעבר עד אימוץ המונותאיזם של משה ולשם כך יש להכיר בכך כי הוא היה מצרי והמקור שלו למונותאיזם בכלל היה מצרי, כמו עוד עובדה או שתיים. מכאן ההסבר עצמו חייב להיות פסיכולוגי. הסבר של פסיכולוגית ההמון.11 “אי הידיעה או מחבוא הידיעה כמפלט מעכב בין סיבה לתוצאה הוא חלק חיוני בנוירוזות. נוירוזות הן תופעות מושהות של אופי כפייתי הנובעות מטראומה; למשל, לסוגים מסוימים של חוויות בגיל הרך הקשורות למין יש את הנוסחה הזו מפרויד: טראומה מוקדמת מוליכה מאוחר יותר להתפרצות של הנוירוזה, הכוללת חזרה חלקית של החומר המודחק.
12.החלת התבוננות זו על הדת מוצדקת משני שיקולים. ראשית, יש התאמה בסיסית בין חוויית הפרט, למשל, הפרט הנוירוטי שנצפה על ידי פרויד, לבין חוויית המין האנושי (שפרויד לא יכול היה לצפות בו). שנית, דתות הן נוירוזות, וזה מוכח בקלות על ידי האופי הכפייתי של הרשעות דתיות. הדת כרוכה באמונה “שכל ההתנגדויות ההגיוניות נגדה נותרות חסרות אונים״ וכי ״ואמונה כזו היא אובססיה. “
13.מהי, אם כן, החוויה הטראומטית של המין האנושי שהוליד את הנוירוזה המונותאיסטית? המון עדרי קדום, שנשלטה ביד ברזל על ידי אב, שלו המונופול על כל הנשים הזמינות- זה הצעד הראשון. הבנים, שמתאגדים יחד, הורגים את האבא ואוכלים אותו- זה הצעד השני. ההרג נגרם על ידי שנאה, והאכילה נגרמת על ידי יראת כבוד או אהבה. הבנים רוצים להיות כמו האב, להיות האב, ולכן הם אוכלים את האב. לאחר זמן מה הם זונחים את הרצון להיות האב ולהכיר זה בזה כאחים. נוצרת מעין הסכמה חברתית, איתה מתחיל החוק והמוסר. חלק מהותי בקומפקט החברתי הוא שלא תהיה קהילה של נשים, אם כי יהיו מגבלות מסוג כלשהו (איסורים על גילוי עריות וכן הלאה).
אך מחשבתו של האב נמשכת: סגידה לתחליף אב. זו תחילתה של הדת; זו דת. פרויד מניח התפתחות מסובכת מתחליף האב הראשון והמקורי לצורות שונות של פוליתאיזם; בצורות אלה, כמעט ולא ניתן לזהות את צורתו המקורית של תחליף האב. אבל אז יש הופעה פתאומית של האל היחיד, הכל-יכול, כלומר של האב הנרצח. הרצח והאשמה הנוראה ביחס לרצח גרמה להפיכתו של האב לאל . מכאן אנו מבינים את העובדה שליוונים לא הייתה תחושת אשמה כה עמוקה כמו יהודים או נוצרים: הם היו פוליתאיסטים, ולכן האב לא היה בחזית מחשבתם, וגם תחושת האשמה שלהם לא הייתה קשורה לרצח האב.
14.למה ביהדות מונותאיזם ולא במקור המצרי, שנותר פוליטיאסיטי-אלילי? ביהדות, רצח האב היה היסטורי, של משה. כך רצח האב לא היה רק רחוק מרדום בזיכרון אלא גם בוצע מחדש על משה כמנהיג. אצל היהודים הייתה תחושה חזקה במיוחד של אשמה, קיבעון וכו. הם הפכו לרוצחי האל שנאלצו להדחיק את המעשה הזה.
15.המשך. כמה בעיות שפרויד דן עליהן:א. יש לו רק דוגמה אחת לנוירוזה אצל אינדיבידואלים אי אפשר לבסס עליה תיאוריה מקפת אך אפשר לבסס עליה אנלוגיה. כך, האנלוגיה של latency.ֿ
ב. האם יש זיכרון של רצח אב? ציטוט 125-8
A new complication arises, however, when we become aware that there probably exists in the mental life of the individual not only what he has experienced himself, but also what he brought with him at birth, fragments of phylogenetic origin, an archaic heritage. . . . The first and most certain answer is that it consists in certain dispositions, such as all living beings possess. . . . Analytic research, however, has also brought to light other things, which exceed in significance anything we have so far discussed. In studying reactions to early traumata we often find to our surprise that they do not keep strictly to what the individual himself has experienced, but deviate from this in a way that would accord much better with their being reactions to genetic events and in general can be explained only through such an influence. The behavior of a neurotic child to his parents when under the influence of an Oedipus and castration complex is very rich in such reactions, which seem unreasonable in the individual and can only be understood phylogenetically, in relation to the experiences of earlier generations. . . .“.
“When I speak of an old tradition still alive in a people, of the formation of a national character, it is such an inherited tradition, and not one carried on by word of mouth, that I have in mind. Or at least I did not distinguish between the two, and was not quite clear about what a bold step I took by neglecting this difference. This state of affairs is made more difficult, it is true, by the present attitude of biological science, which rejects the idea of acquired qualities being transmitted to descendants. I admit, in all modesty, that in spite of this I cannot picture biological development proceeding without taking this factor into account. [pp. 125-28]”
הנה קושי גדול שאינו זוכה בפיתרון בשום אופן אלא מצוין בלבד. אם לומר זאת בעדינות ובנימוס, אין לנו ידע על האפשרות של זיכרון קבוצתי שונה מזה הממומש על ידי המסורת.
3. לגבי המחקר הזה ובכלל:
“ If we substantially reduce the severe demands usually made on a historical and psychological investigation, then it might be possible to clear up problems that have always seemed worthy of attention and that, in consequence of recent events, force themselves again on our observation. [p. 133]”
כלומר, לא מעט בעיות יכולות להיפתר בקלות אם איננו נרתעים בנוגע לשאלות של הוכחה ולאמת. פרויד מודה כאן שמה שהוא מציע הוא במקרה הטוב היפותזה סבירה. למעשה, זה ניחוש פרוע.
15.
הבעיה האחרונה שפרויד מנסה לפתור היא כוח ההישרדות המדהים של העם היהודי למרות, או בגלל היותו עם מאד לא אהוב. פרויד מתייחס מלכתחילה לתופעה זו לאמונת היהודים בבחירתם, שהיא מאוד חזקה; אך הוא מפרש מיד את האמונה בבחירתם כגאווה יוצאת דופן או ביטחון עצמי מופרז. הוא מייחס את הביטחון העצמי הקיצוני הזה לרוחניות יוצאת הדופן של היהודים, והוא תוהה מדוע רוחניות כזו צריכה להעלות את הביטחון העצמי של העם. זו שאלה מבחינתו, משום שהוא מאמין שרוחניות אינה שייכת לחלק מהותי, בסיסי של האדם או כי זו נגזרת מדחפים ראשוניים.
16.
התשובה של פרויד: יש מקרים בהם גברים אינטליגנטיים וביקורתיים מסתכלים על המציאות הקיימת כמסורת קדושה או נצחית, ללא אפשרות לביקורת, ונראה שזה המקרה המכריע. המקרה המכריע הוא המקרה של המייסד-המחוקק. איננו יכולים לדעת מה התרחש במוחם של האנשים הנבונים ביותר בתקופות הראשונות, אך אנו יודעים מעט על התופעה הנקראת חוק קדום, המובנת כבלתי ניתנת לשינוי. החוק הקדום הוא בלתי ניתן לשינוי משום השלמות שלו היוצאת מתוך שלמות המחוקק. זאת אומרת, האופי הנצחי נזקק למשהו שכבר אינו קיים. מכאן, אנו ניצבים מול תופעת הכבוד הלא ביקורתי. תופעה זו מוכרת היטב ביהדות כמו גם במערכות משפט אחרות בהן שינויים בחוק יכולים להתרחש רק באמצעות פיקציות משפטיות וכן הלאה.
מה עומד בבסיס השמרנות הלא-רציונאלית הזו של חברות עתיקות? שינוי חוקים פירושו שינוי של בני אדם, וזה מוריד את קדושת כל החוקים. לא ניתן להבין את קדושת החוקים אלא במונחים של מקורם האלוהי של החוקים. מאחורי זה עומדת התפיסה שלפני החוק, הסדר, קיים תוהו ובוהו, לא רק מחלוקת קיצונית אלא חוסר ביטחון מוחלט בכל מובן שהוא. הסדר נתן משמעות; מחוץ לסדר יש חוסר משמעות וכאוס. לכן, ההיצמדות לחוק. פרויד קורא להיצמדות זו אובססיה. הוא מרמז שאין שום בסיס רציונלי להיאחזות זו.
17.
הבעיה כאן היא הגדרת הרציונליות המודרנית. או שוב עצם הדת היא לא רציונאלית. הבעיה היא האם פרויד מאפשר יותר מזה, תוך שחותך את הדת והמסורת במשמעותה הנלהבת, לא אינסרומנטאלית: האם קטע זה מזרתוסטרא איננו לפרויד, בחזונו הללא נחת לכאורה של הבורגני ליברלי :ניטשה על הבורגני של פרויד או על האדם האחרון: תרגום שלי.
״מה זאת אהבה? מהי יצירה? מה זה געגוע? מה זה כוכב? “, כך שואל האדם האחרון והוא ממצמץ.האדמה נעשתה קטנה, ועליה מדלג האדם האחרון, שהופך את הכל לקטן. כמו חיפושית הפרעושים, גזעו בלתי ניתן להכחדה;האדם האחרון חי הכי הרבה זמן.”המצאנו את האושר”, אומרים בני האדם האחרונים והם ממצמצים. הם עזבו את האזורים שבהם היה קשה לחיות, שכן האדם צריך חום. אחד עדיין אוהב את השכן ומתחכך בו, כי האדם צריך חום. להיות חולה ולהיצמד לחשד הם חטאים בעיניהם: אחד ממשיך בזהירות. טיפש, מי שעדיין נקלע באבנים או בני אדם! קצת רעל מדי פעם: זה גורם לחלומות נעימים. והרבה רעל בסופו של דבר, גורם למוות נעים.
אחד עדיין עובד, שכן העבודה היא סוג של בידור. אבל צריך להיזהר שמא הבידור יהיה מחריד מדי. אחד כבר לא נעש ה עני או עשיר: שניהם דורשים מאמץ רב מדי. מי בכל זאת רוצה לשלוט? מי מציית? שניהם דורשים מאמץ רב מדי.
אין רועה ועדר אחד! כולם רוצים את אותו הדבר, כולם זהים: מי שמרגיש שונה נכנס מרצונו לבית משוגעים.”בעבר, כל העולם היה מטורף,” אומרים הגברים המעודנים ביותר והם ממצמצים.
אחד הוא חכם ויודע כל מה שקרה אי פעם: כך שאין סוף ללעג. אחד עדיין רב, אבל אחד מתפייס במהרה; זה עלול לקלקל את העיכול.
לאחד יש את ההנאה הקטנה שלו ליום ולאחד יש ההנאה הקטנה של הלילה: אבל לאחד יש יחס חיובי לבריאות.”המצאנו אושר,” אומרים בני האדם האחרונים והם ממצמצים. “
– החיבור? העתיד של האשליה. 1928
אם כתבת בגרמנית וחלילה היית ליהודי בין שתי מלחמות עולם, אז בטח שוקן היה חתום על הספר שלך כהוצאה שלך ובטח עוד התייחסת, באופן עקיף או ישיר, גם אם בשליליות וגם אם אמרת שזה יופי והנה אמרת שזה יופי, אז די. עד כדי כך היה בשיח או לשיח, העניין היהודי הלאומי שאפילו פרויד עסק בכך, הגם אם על פניו כתב על עתידה של האשליה הדתית או הביא לעולמנו הלא יודע גרסא אחרת ליציאה המצרית- משה, כמו רעיון המונותאיזם, מקורם הרעיון התנכי, לא תוכנו, בוודאי לא הכרונולוגי, היו מצרים. בסוף הספר על משה, פרויד יעשה פסיכואנליזה למאמין, כמו ליהודים החי עם המסורת שלו בגולה שעה שאת הבסיס להשמטת המסורת והבקשה לעדות אישית של הנוכחות האלוהית כדי להאמין, הוא כבר סיפק בניתוח ההיסטורי לכאורה. כאן כבר לוקח צעד אקטיבי בדרך לנורמליזציה של העם היהודי – כלומר, דרך מתן סיפור אחר לסיפור המסורת. תיכף נפנה לחיבור על משה, זאת אחרי שנאמר מה מבדיל את פרויד: לא רק שייטען לבחירה באי אמונה, אלא גם שמדען או אולי מניטשה שמבהיר כי אין עולמות קודמים או ערכים שהתיישבו עם נוכחות האל אחרי מות האל . probity לא יאפשר זאת. המשך היהדות כדת או מערכת סימבולית הנאפשרת את הקדוש במקום שאלוהים, עוד יכולה לגרום לפטישיזציה והעברת התוכן האלוהי אל האובייקט, עתה כאל, נצחי, ראשוני ומגדיר. נקדים כשנאמר מעט:
- הנורמליזציה של הציונות. קרי, מתוך ביקורת הדת של פרויד, אנו חוזרים לבעיה של המילה הזאת. שהרי נורמליזציה באיזשהו שלב אומרת שאתה כבר נורמלי ויהי מה. הנורמלי והלא נורמלי מנרמל אותך כי הכל הוא פרגמטי לחזון הפוליטי, במילים אחרות, יש משהו מאד נורמלי בציונות פוליטית, דווקא משום שאתה לא דתי. שכן אז אתה פנוי לחזון לאומי של הנביאים אן הנערף. אתה אומר להם כן. אבל אתה צריך לזכור שאמרת כן כלא מאמין. אין לך את התנך. הכן שלך הוא כבר אחר לגמרי. בוא נדחה ולא נתייחס ללא נורמלי של אנטישימיות בונה מדינה כי זאת ביקורת שיש על היהדות מהגל. הם שיחקו סטנגה בים האדום. הכל אלוהים. העם חייב להיות בעולם. אבל אנטישימיות, מה יותר נורמלי מזה, כאן? פרויד אומר לך, כך.
יש לך אפשרות לבחור באי אמונה. לפגוש את הפגישה בין עומק ואמת. אתה תפסיד יופי אבל הוא אשליה. הדרך לנירמול הוא בחירה אלוהים הוא מת, למי שמת להם. פה מת להם. אבל הבני אלך לוקחים את ניטשה לירושלים ומשה הס כבר התחתן עם מרקס, אבינרי והשטויות שלו? מורה של מרקס. חח. בקיצור זאת בחירה של ערכים אחרים. כמו ניטשה. תמצא את זה בתרבות שאין לנו. אל תמציא שטויות. תהיה נאמן לבחירה. פה הוסיפו אלוהים לארץ שאין ואחר כך כל המרצ שנלחמים בכפיה דתית מגלים יהדות שאין להם כשמתחפשים לפילוסופים ואז צועקים אנוס. בקיצור קח פרויד וניטשה בחיבור לא קשור כדרך אלגנטית וקצרה בלהגיד שלום לאנשים היפים – אפשרי בעיניך?- נרחיב טיפה על חיבור. מקסימום זה ישמש כהקדמה לחיבור על משה.
ההנחה המוקדמת לביקורתו של פרויד על הדת. “לא ניתן לשפוט את ערך המציאות [Realitätswert] של רובן (כלומר של מרבית הדוקטרינות הדתיות). כמו שהם בלתי ניתנות להוכחה, הן גם בלתי ניתנות להפרכה” (עמ ’50). תחום הידע המדעי כה מוגבל, עד שמדע אינו יכול להפריך את הדת. אולם האם זה אומר שהמדע איננו יכול להיות שופט הדת? לא, אין זה אומר זאת כלל! . בעוד שביקורת הדת אינה יכולה לטלטל את תורות הדת, היא בהחלט יכולה לטלטל את ההצדקות של דוקטרינות אלה.
אילו אפשרויות הצדקה עומדות לרשות הדת? עד לפני מספר מאות שנים, כל הפיזיקאים הסכימו שהפיזיקה מסוגלת להוכיח את קיומו של אלוהים וכי [למעשה] היא מוכיחה זאת. עם זאת, הוכחה זו לקיומו של אלוהים, יחד עם כל ההוכחות האחרות, נכנסו לפח ההיסטוריה עקב התפתחויות המאות האחרונות. הטענה שאלוהים קיים עשויה להישאר ללא הפרכה: באשר לשפוט ערכה המדעי, אין זו אלא השערה אחת בקרב רבים אחרים.
האפשרות השנייה להצדיק את תורות הדת היא ההסתמכות על סמכות הכתוב והמסורת. גם אפשרות זו הפכה לבלתי אפשרית. זה לא לכל הפחות טיעון לאמיתה של דוקטרינה שנמצאת גם בין הכתובים, או שהיא נשמרת על ידי המסורת. הדוגמה הקלאסית הרלוונטית היא ניסים. הסיבה שלא ניתן להוכיח את קיומם של ניסים מהכתובים היא שאין שום התחייבות לדיוק או קפדנות לפרטים מצד הכותבים של הנסים – המחברים המקראים- “אנו יודעים פחות או יותר באילו זמנים ובאילו סוגי אנשים נוצרו הדוקטרינות הדתיות” (עמ ’52). זה לא מספיק: תפיסות דתיות נובעות מעידן של תרבות מדעית מוגבלת (41, 53); ואילו המוח המדעי מודע לעובדה שמחשבתו ממושמעת יותר מהמחשבה הפרה-מדעית של האנושות.
האפשרות האחרונה שנותרה להצדיק דוקטרינות דתיות היא הניסיון הנוכחי של המאמינים. ״דרך זו של הצדקת דוקטרינות דתיות תואמת ביותר את הרוח השולטת כיום, הרוח החיובית [הפוזיטיבית]; מכאן שהיא גם [הדרך היחידה להצדיק דוקטרינות דתיות]- היחידה שחשוב ונחוץ להתווכח איתה״.
ההצדקה החיובית [הפוזיטיבית] של הדת שוללת באופן עקרוני כל הצדקה חיצונית או מתווכת, בין אם על ידי הפיזיקה, ובין אם על ידי כתבי הקודש והמסורת; ההצדקה הזאת מסתמכת רק על מה שהמאמין רואה, על מה שהוא חווה. לפיכך, נראה כי לכופר אין ברירה אחרת מאשר להודות: אני לא רואה ולא חווה דבר ממה שאתה, טוען או מאמין לראות ולחוות; לכן עלי לנסות להסתדר על סמך חוויותיי; אתה לא יכול לקרוא לי להיות תלוי במה שאתה טוען שאתה רואה וחווה. “כאשר אדם זוכה לשכנוע הבלתי מעורער של האמת האמיתית של הדוקטרינות הדתיות, מאותו מצב שובה לב של אקסטזה, מהי המשמעות שיש לחוויה אישית זו על מישהו אחר?”
אולם, הדבר רק מגדיל את הקושי. כאשר הכופר מאמין שהוא לא רואה או לא חווה דבר ממה שהמאמין טוען שהוא רואה או חווה, האם הוא לא מודה בכך שהוא חסר איבר, שהוא עיוור? אי אפשר להפנות את הטענה הזאת כנגד המאמין: כי המאמין רואה את כל מה שנראה על ידי הכופר, והוא רואה יותר. אך האם בדרך כלל לא המקרה הוא שההנחה מדברת לטובת מי שרואה, שהדיבור כולו הוא על מי שרואה יותר מאשר מי שרואה פחות?
דגש זה על ההסתמכות על חוויה מוחלש בכך שיש גם חוויה של מכשפות, רוחות רפאים ושדים. כמובן, כשאנחנו נזכרים בחוויה של השטן של איוון קרמזוב, אפשר לומר שהניסיון של איוון אומר לו משהו אינסופי, וכן, משהו עמוק ועמוק לאין ערוך מכל מה שהמדעים הנערצים ביותר יוכלו לומר לו; יש מעט מאוד להתקדם נגד הערכה זו של העולם הפנימי. אך חשיבות ועומק הם קריטריונים גרועים כאשר מתמודדים עם האמת.
הטענות החשובות והעמוקות ביותר של הדת מאבדות מכוחן אם אלוהים אינו קיים. המאמינים טוענים שהם חוו את קיומו של אלוהים, שהם נתקלו באלוהים; הכופרים לא רק טוענים שלא חוו את החוויה הזו, אלא הם גם מפקפקים בחוויה של המאמינים. אילו אפשרויות עומדות לרשות הכופר לאמת חוויות שהוא עצמו לא עבר?
חוויות המאמינים באות לידי ביטוי בהצהרות; הצהרות אלה ניתנות לקביעה ככזו; האמירות השונות ניתנות להשוואה; המחקר ההשוואתי של אותן אמירות, שהושמעו על ידי המאמינים בתקופות שונות, מלמד אותנו שיש היסטוריה של אמונה, שהאמונה השתנתה מבחינה מהותית: “בתוך מוצרים אלה (התפיסות הדתיות), הדגש משתנה בהדרגה. ” הדגש עובר מהטבע לאדם; “התחום המוסרי [הופך] לתחומו האמיתי” (26 ו). לדורות קודמים כוחו של אלוהים על הטבע הראה את עצמו בנסים; השינוי ביחס לנסים הוא סימפטומטי לשינוי שחל בבסיס האמונה. כך המאמינים ציינו שכבר בכתבי הקודש הדגש הוא לא על עובדת הנס אלא על הציפייה לנס: אמון באלוהים אינו בא לידי ביטוי על ידי האדם המאשר שאכן קרה נס, או שמאמין שנס קרה, כששמע על/את הנבואות של אחרים, אך על ידי מי שמצפה בנאמנות לנס העתידי.
המשך יבוא.
השאר תגובה