הגל- על זה שבין אפלטון (של פלוטיניוס) לאריסטו

מאפלטון (של פלוטינוס) לאריסטו: בעיקר על הגנון הקואינוניה טון גנון koinonia ton genon. ״קהילה של סוגים או המינים”; הערות משלושת ה-v של קוז׳יב על הפגאניים. פילוסופיה משוגעת.

1-באשר לאפלטון, המצב ה”שיטתי “הוא חד משמעי לחלוטין: “אם הרעיון (ומכאן הידע) הוא נצחי, כלומר ״מרחבי” ולא “זמני”, אז koinonia הוא שטות מוחלטת ולכן יכול לשמש רק כ- reductio ad absurdum (או כתוצאה גרידא של אמפיריות, או כטענת אאודוקסוס ; ככל הנראה, לנוכח הקטע הידוע במטאפיזיקה). אם לוקחים את koinonia ברצינות, זה יביא לכך שהמושג אינו נצחי. במצב שכזה, אנו עומדים בפני הבחירה בין “רלטיביזם” הרקליטאי (- היסטוריציזם באופן של מקס וובר) לפיו: מושג = זמני; ו”האבסולוטיזם “ההגליאני, לפיו: מושג – זמן (” זמן “- היסטוריה שהושלמה; ידע – נקרא מחדש [הושלם] היסטוריה). -עכשיו, לעשות את אפלטון הגליאני (שלא לדבר על הרקליטי) זה פשוט לא אפשרי. כך או כך: אם koinonia נכונה, אז כל הפרשנות לאפלטון היא שקרית; כלומר אפלטון אינו אז “עתיק”. עם זאת אני מאמין שהפרשנות שלנו כלפי העתיקים נכונה לחלוטין, ולכן לא ניתן לקיים ברצינות את הקויוניוניה בפילוסופיה הקדומה (אאודוקסוס מקנידוס היה, אחרי הכל, רק פילוסוף במובן שאומר, איינשטיין הוא אחד!) יעקוב קליין גם מודה כך, באותה המידה – במשתמע – בחיבור האלגברה שלו על היוונים. שהרי הוא אומר שהלוגוס (הוא כמובן מתכוון אל הפילוסופים העתיקים, כלומר ללוגוס נצחי) מתעלה על או הולך מעבר אל הקויוניה. אכן! אך אם עבור אפלטון היה מדובר בשמירה על שתיקה, הרי שהתיאוס-אגאתון (טוב-אלוהי) היה מספיק לחלוטין (עיין ב”היפותזה הראשונה “של parmenides. אחרי הכל, כל תורת הרעיונות הומצאה במטרה לאפשר ידע דיסקורסיבי. מכאן שאם תורת הרעיונות מצטמצמת לשקט על ידי קוינוניה, הרי זה רדוקציה אד אבסורדום של קוינוניה, לפחות כפי שאפלטון מבין זאת. [הקדמונים ממשיכים על בסיס שתי אקסיומות:1. ידע = נצחי, כלומר דיבור חוזר אינסופי שהמשמעות שלו לא משתנה לאורך זמן; (אקסיומה זו “ניכרת” והיא נשמרת באופן טבעי על ידי הגל); 2. ידע = שיח (דיסקורסיבי) ש”מתאים “ל”מהות” הקיימת מחוץ לדיבור ולתחושה שלו; [זה אשר באופן טבעי “חסר חוש או כך מוביל בהכרח לספקנות, אינו מוכר על ידי הגל; על פי הגל, ה”נצחי “בדיבור מובטח בשלמותו (המעגליות שלו מראה או מוכיחה שלמות): זה שייך, באופן פרקטי, לאחד שאומר כי הוא אמר הכל וכי הוא יכול רק לחזור על עצמו, ואף אחד לא יכול לסתור אותו].

1. מאקסיומות העתיקים נובע כי: יכולה להיות ידיעה רק על ישויות נצחיות; לגבי הזמני (תמיד מובן כשלם) יכולה להיות דעה שיכולה להיות נכונה רק אם היא מסכימה עם מושאה; אך מכיוון שהאובייקט הזה הוא זמני, הידיעה ה”נכונה “עליו היא גם זמנית, וזה בדיוק לא ידע אמיתי אלא דעה (בהגדרה משתנה). -הנצחי, לעומת זאת, אינו ניתן לשינוי, ומכאן שקויוניה היא בלתי אפשרית או שהיא תערובת בלבד: הלילה המוחלט, בו כל הפרות שחורות. חוץ מזה, אפלטון אומר זאת בעצמו ב Sophist(אם כי “באופן אירוני”). הזר אומר שניתן לערבב הכל למעט תנועה ומנוחה. עכשיו, כולם יודעים שיש מהירויות שונות וערבוב של תנועה ומנוחה זה דבר ברור לחלוטין לעשות! הרבה יותר מאשר, למשל, לערבב הוויה ואי-הוויה, במובן הוויה ואין. העובדה שהזר רואה בכך “מובן מאליו”, כלומר כי הצורך בדחייה של תערובת התנועה והמנוחה הוא self-evident – נראית כמו קומית. עם זאת, המשמעות היא: מנוחה – רעיון, תנועה – תופעה: שני אלה לא צריכים להיות מעורבבים’ האחד בשני. כך שהעניין הוא רק לבסס את הנפרדות של הרעיונות (בשם אאודוקסוס שלמעשה מכחיש את נפרדות הרעיונות!). קוינוניה, לעומת זאת, היא תנועה. לפיכך אין קויוניוניה טון גנון [כלומר אין קואינוניה טון אידיאון; הגנוס הוא אריסטוטליאני- אאודוקסוס: בין סוגים או זנים יש קויוניוניה. לכן אין ידע על סוגים או זנים חושיים.

2. יש גם טיעון ad hominem ב- sophist. הזר אומר פעמיים-שלוש שללא קוינוניה אי אפשר להבין את “המהות” של הסופיסט. האם צריך להניע את עולם הרעיונות בכדי להבין את הסופיסט ?! זוהי גישה הומוריסטית- הרקליטית ~ “פרוטגורית”: אל תספר על כעסו של אדם! דה פקטו: אין שום ידיעה על הסופיסט מכיוון שאין לו שום מהות [נצחית] (הוא, בכל זאת כלום אלא פרוטאוס!): אפשר רק לחוות דעה (צודקת או לא נכונה) לגבי הסופיסט. הדברים הבאים מצביעים על נקודה זו גם כן: (בסוף המדינאי) סוקרטס מודה לזר לא על ה”גילוי פורץ הדרך “של הקוינוניה״, אלא אך ורק על הדיוקנאות הטובים (- נכונים – דומים). ) של הסופיסט ושל המדינאי (שהם עצמם רק “דימויים”). ועוד. או עח הדרמה! 1. הזר, כמו “פיתודורוס”, הוא תלמידו של פרמנידס ושל זינו (“זינו” = בוגד = סופיסט) (216 א). 2. הוא מוצג כ”פילוסוף “. אבל … מאת תיאודורוס. עכשיו, בתוך Theaetetus תיאודורוס לא מבין אירוניה, והוא קיבל, פשוטו כמשמעו, את הקריקטורה שסוקרטס משרטט (בקשר עם “תאלס”); יתרה מכך, הוא זיהה את עצמו באותו “דיוקן”! אבל למעשה זה היה הדיוקן של האדם המלומד או הסופיסט. אם לתיאודורוס, הזר הוא פילוסוף, עבורנו ועבורו הוא הסופיסט . ביתר דיוק: אדם עם ידע תיאורטי – תיאוריה. 3. תגובתו של סוקרטס להבאתו של תיאודורוס את הזר היא בדרך כלל אירונית (2l6a-b), ומשחזרת את ההגזמה האירונית הרגילה של סוקרטס כאשר הוא עוסק בסופיסטים מפורסמים. יתר על כן, סוקרטס מגדיר את הזר כ”יריב “:” לסקור או להפריך, הוא, המפריך האלוהי, את החושבים המסכנים שאנחנו “(2l6, b). האירוניה כאן ניכרת. לאחר מכן הזר הוצג (על ידי תיאודורוס) כעוד סוג של תוכי: “הוא מודה ששמע הרצאות רבות ככל שיכול, ולא שכח אותן” (217b). יש לו זיכרון, אבל יכול ל-רקולקשן? מכאן?

אאודוקסוס לא המציא שום דבר חדש; הוא חוזר רק על הדוקטרינות הבסיסיות של “זינו” – “דוקטרינות הרקליטניות” – פלוקס; ובכל זאת הוא כל כך לא פילוסופי עד שהוא נושא את הדוקטרינה הזו באבסורדום, מבלי שהוא שם לב לכך שהוא עושה זאת; אצל אפלטון, הסופיסט לא עושה דבר אחר מלפרט את ההשלכות האבסורדיות הגלומות בתיאוריה האודוקסית של הקוינוניה. -לבסוף, התנהגותו של הזר (- שיטה) היא מצגת מתוחכמת בדרך כלל:” עם בן זוג סביל ומפרגן (כמו למשל תאיטוס ואנשים “מלומדים” באופן כללי), הדרך הקלה ביותר [להפרכה!] היא דיאלקטיקה אד הומינם . הכישלון של מהלך זה מראה כי עדיף להתווכח לבד. ” (217 ). —״במקרה כזה, זר, אל תסרב לנו לטובה הראשונה שביקשנו; אבל רק אמור לנו את זה: האם אתה בדרך כלל מעדיף לפרוש בנאום ארוך משלך וללא הפרעה כל מה שאתה רוצה להסביר למישהו, או שאתה מעדיף את שיטת השאלות? נכחתי פעם אחת כשפרמנידס השתמש בשיטה האחרונה וניהל דיון מפואר. הייתי אז צעיר והוא היה זקן מאוד״.

1. בטוח: בעיית הדיאריזיס היא מהותית באותה מידה (ומתאימה לראשונה), אומנם אפלטון מכחיש את האפשרות של חוכמה – ידע מוחלט [דיסקורסיבי!], ואילו אריסטו מאפשר זאת.

2. אבל השאלה שיש לי מתחת לעין היא שאלה אחרת. מאז קאנט אנו יודעים ש”הקטגוריות “(- חלוקות ההוויה) עשויות להיות תקפות ל”דברים בפני עצמם” (- רעיונות, במינוח האפלטוני), אך לא ניתן להחיל אותם על הדברים בפני עצמם (על ידי בני האדם). במילים אחרות, מה שעומד על הפרק הוא המבנה האונטולוגי ככזה. זה ביסוד הריב או אי ההסכמה בין אפלטון ואריסטו (למשל על Soph <ist -States <man). במונחים לוגיים פורמליים, ניתן להגדיר את הפולמוס באופן הבא: אריסטו מדבר על ניגודים (עם mesotes- תיאוריית האמצע), ואילו לאפלטון יש סתירות (ללא mesotes) (במיוחד 257b).

“התיאוריה האריסטוטלית (ניגוד + אמצע), מכחישה למעשה את ההבדל הרדיקלי בין טוב לרע (- לא טוב) (” מכאן שיש להציב את הלא-צודק גם באותה רמה כמו הצודק“). זו הסיבה האמיתית לדחיית שיטת החלוקה “האריסטוטלית” הזו (מודגמת באופן אירוני באמצעות דוגמאות קונקרטיות ב״פוליטיקאי״ ו״הסופיסט״, על מנת להראות שהיא מובילה לערבוב בין הסוגים. בנוסף: אם ה mesotēs האריסטוטלי אינו < צורה של > רלטיביזם מוסרי, אז אני לא יודע מה פירוש המילה (יחסותיות). אחרי הכל, זה לא משהו אחר מאשר אופטימום ביולוגי. אמנם יש רק שני ניגודים; אולם הנקודה היא ששניהם “רעים” (≠ אופטימליים, ובמקום זאת, או יותר מדי או פחות מדי); אבל ה Mesotēs ה”טוב” הוא אולי “רבים בלתי מוגדרים”, בהתאם לצורת החיים…פונקציה של גיל, מין, גזע, אפילו -החוקה הפוליטית!

1. לפיכך: ישנם שני הבדלים בין אפלטון לאריסטו.

2. כל ההבדל בין אפלטון לאריסטו נשען על הגילוי של מחזורים ביולוגיים דה פקטו (!): (האדם מוליד אדם [ולא כלבים]). המחזור של המינים הביולוגיים הם נצחיים; לפיכך ניתן לדעת; לפיכך אין צורך ברעיונות על מנת לבסס ידע (ברור מאוד במטאפיזיקה, 3 (בסדר)). במקום הרעיונות, יש “צורות” של המחזורים הביולוגיים; ה”צורה” הזו היא גורם (אנטלכי) של התהליך הביולוגי (מחזורי); לפיכך הם נמצאים בחלל ובזמן אם כי נצחיים (והם נצחיים כי הנצח עצמו, כלומר Noes-Theos כמניע ראשון (לא זז), הופך את הזמן עצמו למחזורי (מטפיזיקה VIII), וזו הסיבה שהתהליכים המרחביים- זמניים הם גם מחזוריים. כך: אידיאולוגיה אפלטונית הופכת לאטיולוגיה אריסטוטלית = ביו-לוגיה = אסטרולוגיה (עבור המחזוריות “חוק” ביולוגי הוא אובייקטיבי וממשי כספירות שמימיות [אי-סדר -נוטה אקליפטיקה]): יש מדע של התופעות, אבל הוא “אסטרולוגי” בלבד [כלומר התוצאה של מה שמכונה “השכל הטוב” וה”ריאליזם” של אריסטו, בניגוד לצד ה״פואטי״ ו״המיסטי״ אצל אפלטון. —במילים אחרות: שניהם מסכימים באמירה שעבורנו כל מה שאפשרי (או לפחות אפשרי באופן דיסקורסיבי) הוא “אינדוקציה” (מלמטה “למעלה”), ואילו “כשלעצמו” (physei) הסדר הוא “דדוקטיבי” ( “מלמעלה” ״למטה”). אך על פי אפלטון ישנה הפסקה באינדוקציה בגלל שהאחד (- agathon) מתגלה (אם בכלל) לא בלוגוס (באופן דיסקורסיבי) אלא באקסטזה (בשקט); אך מהשתיקה ניתן “להסיק” כל דבר, כלומר: אי אפשר להסיק דבר. על פי אריסטו (המחליף את הדיאדה ב- אֶתֶר, כלומר אריסטו מפרש את הקוסמוס נואטוס הניתן לתפיסה כאורנוס) אין הפסקה, וזה אפשרי עבורנו לחזור ל”רבים” החושיים ״באופן דדוקטיבי” לאחר שעלינו באופן אינדוקטיבי לאחד (- Nous), לפיכך: חוכמה או מערכת דיסקורסיבית כידע מוחלט (כהגל). [בהבדל, ש”המציאות״ איננה, כפי שהיא נמצאת בהגל, היסטוריה (אנושית), אלא מהפכה נצחית של גופי השמים (הלוגוס הופך לבשר ודם, לחומר – כדור פלנטרי ולא “תופעה ארצית” למשל, האדם)].

3. לגבי הדבר עצמו: אצל אפלטון אין אמצע. a משתתף רק כלא a, privation. ראה כך: “אזהרתו” של פרמנידס לסוקרטס לא לזלזל בתולעים ואבק היא, לדעתי, אירונית: זו הביקורת המופנית כלפי “אפלטון” מצד המלומדים (וחוץ מזה, סוקרטס בשום אופן לא “משוכנע” בצדקת ההערה הזאת של פרמנידס). נראה לי לגמרי בלתי אפשרי להניח רעיונות (אפלטוניים!) של תולעים ואבק: אין רעיונות שליליים (הרעיון הוא A, ו- non הוא רק A רעיון; ליתר דיוק: כ- A הוא” משתתף “ברעיון של A, אבל כ- A זה רק פונקציה של aoristos dyas; תולעת ואבק הם “טענות” של החיה “השלמה” והמינרל “השלם”. זה נראה כעקרון בסיסי של אפלטוניזם, בניגוד ל אריסטוטליזם, שעבורו התולעת והאבק הם “בין” A ולא A (מזוטים!). — לגבי הנפש של אפלטון, אני מבין אותה בערך כך: נפש = A (רעיון); הגוף = הלא-A (משנה <-dyad); non (non-A) = A [אך ורק על בסיס diairesis, ללא koinonia!]; כלומר: רק כשהגוף “מבוטל” הנפש הופכת לרעיון “טהור”. רק האדם יכול” לשלול “את גופו (על בסיס דיארזיס ללא קוינוניה, המאפשר בדיוק להבין את הגוף כלא- A, כאשר הלא, המופיע כמרחב זמן, נגזר מהדיאדה הלא קיימת בין לבין. במונחים מעשיים זה אומר: צריך לנטוש את הפוליס, לעסוק בדיאלקטיקה באקדמיה, לחיות בהתאם, נזירות, ואולי אז “רעיון טהור” (לרגע) יהיה בקנה אחד (לרגע) עם אחד-טוב.

על פי הגל, אז? פלוטינוס הוא אפלטוניסט אמיתי, ואת “עֲבוֹדַת הכּוֹכָבִים” של טימאוס, וחוקים X’ יש לקחת באורח אירוני: או לראות בהם סתם זיוף (על ידי Eudoxian Speusippus, או שקר אצילי, דרכו להטיף ל“אנשים” מסיבות חינוכיות של הפוליס, מיתוס לכל היותר, לקרוא עם מרקס בערב. אחרי המהפכה! והדיג המשעמם בבוקר.