Bust of Heraclitus Victoria and Albert Museum 1
פילוסופיה

הרקליטוס פרגמנט מספר 1

Estimated reading time: 18 minute(s)

פרגמנט מספר 1

אף שהלוגוס הוא תמיד [אמת/ אמיתי], בני אדם תמיד לא מבינים ]אותו], הן לפני שהם שומעים את הלוגוס והן ברגע שהם שומעים את הלוגוס; שכן אף על פי שכל הדברים מתהווים על פי הלוגוס, הם [בני האדם כ״רבים״] נראים כמו חסרי ניסיון, [כאשר הם] חווים גם מילים וגם מעשים מהסוג שאני מסביר- כשאני מחלק כל דבר בהתאמה לטבעו ומסביר את ההוא של כל דבר; אבל כשם שבני האדם האחרים אינם מודעים לכל מה שהם עושים כשהם ערים, כך הם שוכחים בזמן שהם ישנים1תרגום שלי, אבי קוג׳מן.

ככה מתחילים להבין את הבחור מאפסוס, הרקליטוס, הפרופהט, הנביא עם האמירות השחורות:

שים לב כי שלושה ניגודים בינו לבין יתר בני האדם.

1.

אני מבין כי הלוגוס הוא תמיד. תמיד כנקודת זמן. הוא נצחי. אבל נצח ככאן, נצחי. חלק מהמוניזם. שים כי כי יתר יתר בני האדם. תמיד לא מבינים- 1ב1. גם לפני ששומעים 1ב2. וגם ברגע ששומעים. כתוצאה מכך, אנו יכולים לעמוד על ההבדל בין החכם או הפילוסוף כשם שהרקליטוס הוא הראשון הידוע לנו המכנה את הפילוסוף, עצמו, אל מול הרבים.

2.

אף על פי שכל הדברים מתהווים על פי הלוגוס.יתר בני האדם1א. הם דומים לחסרי הניסיון1ב. חווים את הסוג – ההוא – הטבע של הדברים; חווים כחסרי ניסיון.

3

יתר בני האדם3א. אבל הם לא מודעים 3ב. כמו…שהם שוכחים—והניגוד של 1 מול 2 ביחס ללוגוס, פעם כמילה, אחר כך שיח אחר כך חשיבה אחר כך כשימה ביחד שהיא גם השימה ביחד של ההבנה. וזאת לצד הלוגוס כזה שכל הדברים מתהווים לפיו. קרי: העקרון המאחד של העולם. ההוויה המתהווית איננה becoming בלי being

ר׳ למשל פרגמנט מספר 30:

הקוסמוס הזה (kosonde tonde), זהה לכולם, אף אחד מהאלים ואף אחד מבני האדם לא עשה אותו; אלא הוא [הקוסמוס הזה] תמיד היה, הינו [היות הוא עצמו עכשיו] ו-[תמיד] יהיה, אש נצחית, מתמלא אור בצעדים מדודים ומתרוקן [מן האור] בצעדים מדודים2תרגום שלי- אבי קוג׳מן.

—השאלה היא למה הוא מדבר, אם כן, ולמה כך?

Lucretius

להרקליטוס יש רעיון בהיר- אש ודיסקורס שחור, הרעיון של לא ברור מבחינת עיקרון, מבחינת הבסיס כיסוד מסביר עולם, לוגוס, במשמעות של הבסיס של הקוסמוס הוא בהיר- אש. הלוגוס במובן של שיח על החשיבה של הרקליטוס, כפי שמוצגת עבורנו, היא מעורפלת, חשוכה- הכוונה מעין סתומה.

אבל האש המאירה היא גם זו המשותפת לפילוסופים – הראשון שמשתמש במושג זה וההבחנה היא בין הפילוסופים עם אש לבין אלה עם הנפש היבשה.

הביטוי הסתום שלו הוא חלק מן ההבנה כי גם אם אנשים מן הרבים – לא רוב!- ישמעו, הרי שהם ממילא לא יראו. מי שכבר רואה, עם היסוד הבהיר, הוא כבר שומע מהראיה, את המילה, החשיבה, השיח עצמו, בעצמו. ה-account איננו שלו, לבדו. הוא האמת, הנגלית ממילא. המילא גלית ולא נראית, משם הפרופהט-לייק דיסקורס.

אבל כאן יש לנו די כדי לומר שהלוגוס הוא שניים, חשיבה והרעיון המאחד. האש הלא כל כך מכלה הכל כמו מכלה את זה שהיה ו-. התנועה כוללת בתוכה את זה שהיא שרפה כמו את העוצמה הלאה- השלילה שלה היא לא הדרך העוברת בכולם ואיננה מובילה לכלום – האש היא רק ביטוי אחר למים, עם ו-. both-and, שהוא היסוד של הדיאלקטיקה. הדיאלקטיקה היא בבסיס העולם, כחלק מן העולם. זאת תהיה לא דיאלקטיקה אלא כלום אם לא תהיה בתוך עולם המניח קוסמוס, סדר.


הבעיה השניה של הלוגוס כדרך ללוגוס, של המילה של, היא כבעיה של פרמינדס, איך מהרבים מגיעים לאחד (אצל פרמינדס, זה רק מהכיוון השני). פרמינדס לא יכול לדבר באמת, כשמתחיל עם שקר מול אמת. האש כמבטלת ומשאירה מאפשרת דיבור מה .אין זה יהיה דיבור מלא עד שהאש תהיה והאדם יהיה ההיסטוריה בתוך נצחיות. עד שלא נחיה ולא רק נשמע את הלוגוס, עד שלא נוכל להגיד ראה; עד שלא נהיה בנוכחות הרואה, כשהדיסקורס עצמו הוא עדות לראיה עצמה.


דיבור ושמיעה. להבדיל מהפילוסופים הבאים אחריו:ההבדל העיקרי בין לאלה אחריו?

זאת לא ההתחלה משמיעה אלא ההתחלה מראיה כראשונה. תלמידו של מנסח זאת היטב בתחילת המטאפיזיקה.

1. לדעת (eidenai). אריסטו לא אומר שכולנו רוצים ללמוד לדעת, במובן של אהבת החוכמה או פילוסופיה או מטאפיזיקה- ידיעה באמצעות התבוננות. לאהוב את החוכמה אינה טבעית באותו מובן, כי המצב שמרגש את אהבת החוכמה כידיעה לעולם אינו נחוץ כמו הנוכחות במצב של ידיעה לעולם שלנו, לסביבה שלנו. eidenai תמיד קיים, תמיד מצוי בעבודה. יתר על כן, לא בהכרח קיים הבדל מהותי בין הידע שיש לנו כבר לבין הידע שאנחנו רוצים להחזיק. ההבטחה לשוני כלשהו המספיקה כדי לגרום לנו לשלם תשלום תשומת לב, בין אם מדובר בצפירת מכונית ובין אם מדובר בלחישת רכילות. הסחת הדעת היא סימן למשיכה הטבעית של ידע כזה. הידע הוא פשוט המילוי המספק את עצמו ביותר ברגעים סרק שלנו.

2. העדויות של אריסטו לכך הן התענוג בחושים. החושים חושפים בפנינו יותר ממה שאנחנו צריכים לדעת- אנחנו נזקקים לחושים כדי להיות בידיעה. לדעת את סביבתנו. ואנחנו נמשכים לגילויים המיותרים שלהם. למראה יותר מכל חוש אחר יש קסם זה, למרות שהראיה היא גם התחושה הכרחית ביותר לפעולה. אותה תחושה זהה צריכה להיות נחוצה ביותר ומענגת ביותר אולי משקפת את העובדה שגם צורה (eidos) היא סיבה. מה שאנחנו הכי צריכים כדי לפעול מציג בו זמנית את מה שנדרש כדי שרוב הדברים יהיו ויידעו. הראייה מראה לנו שלמים; והשלמים האלה הם מה שאנחנו הכי רוצים או מה שאנחנו יודעים הכי טוב. ״ראה” הוא פועל התפיסה המיוחד היחיד שהורחב בכדי לסמל “דע” ו”הבין “. כך, הפתגם “לראות זה להאמין” מרמז שהמשמעות הכפולה של “לראות” עובדת כמעט תמיד יחד.

3. ראיה; לשמוע ולא להבין? אין פרדוקס. לראות ולא להבין יש פרדוקס. רואה זה גם מבין. דו משמעות i see + i perceive / i know. מכאן הראשוניות של הראיה וידיעה במשמעות של העולם בתור הוריזון. הראיה היא הכי הכרחית, ומכאן העצמאי ממנה כמשמעותי עוד יותר, אם חופש מוגדר גם ובעיקר מול חופש מצורך. בנוסף, בראיה יש אפשרות בחירה, גם בסגירת העין וגם ביחס לזה שהוא מעבר להכרח – על מה אנו שמים את עינינו. ישנה אפשרות מול המילה או לחמוק מהמילה. לבסוף יש לראיה משום עצמאות מההנאות החושיות, להבדיל מכל עולה ונופל מהמיוזיקלי בשמיעה או להבדיל מחוש הטעם וכולי.

4. ההנאה היחידה היא ההנאה שבידיעה הכללית, זאת המתחילה להבחין בין דברים שאינם רק מילים. או כך שהמילים הם חשבון כדרך הנראה גלוי. וונדר כמאפשר משום היות שכחה שהופכת את המוכר לזר מנוכר וכך מנקר תודעתית. כל דור שוכח את הפילוסופיה שקדמה לו, אריסטו.

5 אנחנו מכירים את המימרה לפיה העיניים הן בבואות של הנפש או הדרך אל הנפש. יש בכך משום אמיתות חשובות, אבל כל אלה הן תוצאה של היפוך העניינים כסיבה: כלומר, העיניים מבטאות את המרחק הקוגניטיבי הגדול ביותר בינינו לבין העולם שנמצא ממול, נגלה ממול. ביטוי אחר למרחק הקוגניטיבי נעוץ באי היכולת שלנו לשלול מרחק קוגניטיבי זה. במובן העמוק ביותר, אתה לא יכול להיות עיוור ללא ראיה כנוכחת. זאת תמיד מגדירה את privation.

6. כך הייתה הסרת העיניים מבחינת אדיפוס. כך גם כשאתה חולם. מעבר לכך, אתה לא לחלוטין יכול להיות חופשי לבחור אבל אתה לא יכול להיות חופשי מעצם הבסיס לחופש- הכוונה לפעול או האפשרות לפעול; שזאת גם השמחה שבידיעת ההוויה שאינה מחוסר וכן המרחב הקוגניטיבי.עם זאת, מן הראוי לציין כי אין הראייה היא ראשונה אצל אריסטו. זהו דווקא המגע הראשון אצלו. הצורה של האחד כאנרגיה, אקטואלי.7 עניין זה עם הראייה הוא דווקא אפלטוני: נובע מהשקט כפיק של הדיבור וכל אשר בין הדיבור לראייה, הראייה לדיבור.—בדרך להגלאמרנו כי: ״הבעיה השניה של הלוגוס כדרך ללוגוס, של המילה של, היא כבעיה של פרמינדס, איך מהרבים מגיעים לאחד (אצל פרמינדס, זה רק מהכיוון השני). פרמינדס לא יכול לדבר באמת, כשמתחיל עם שקר מול אמת. האש כמבטלת ומשאירה מאפשרת דיבור מה .אין זה יהיה דיבור מלא עד שהאש תהיה היסטוריה והאדם יהיה ההיסטוריה בתוך נצחיות. עד שלא נחיה ולא רק נשמע את הלוגוס, עד שלא נוכל להגיד ראה; עד שלא נהיה בנוכחות הרואה, כשהדיסקורס עצמו הוא עדות לראיה עצמה״. זאת כבר הדרך להגל. ההמשך:שפינוזה מכניס את הגוף שוב ואולי לראשונה.

הגל זה קאנט – חוקים לעיניים הרואות דרך החוקים- דיסקורס מילה לפני וכנגד ראיה- דרך שפינוזה – הקיום כהיסטוריה ו/או פנומנולוגיה אל עבר האני המדבר ראיייה – חזרנו ליוונים – הרקליטוס, פרמינדס, אריסטו ואפלטון, שפינוזה וקאנט הם הדרך להגל.

רשומה רגילה

השאר תגובה