F5c17aba4fdaa60353a533b83efc16dff72679ff 8211 1845
פילוסופיה

קרל מרקס – התיזות על פוירבך (1845)- שלושת הביקורות של מרקס על פוירבך

Estimated reading time: 18 minute(s)

שלושת הביקורות של על פוירבך

ביקורת ראשונה

מנקודת המבט האנושית, האדם תמיד צריך להתחיל מעובדת הניכור שלו. תזה רביעית. פוירבך חשף את ראשיתו של הניכור העצמי בהיבט הדתי שלו. לפיו, מה שצריך לעשות, על מנת לפתור את הניכור האנושי, זה להביא את העולם הדתי לבסיס החילוני שלו. בוא ננסה להיצמד לתזות עצמן, בניסיון להסביר זאת.במקרה ספציפי: תזה מספר שש.פוירבך, טוען, נתן הסבר, בסיס רציונלי, חילוני לדת. מהות האדם היא המהות של הדת, כשם שהיא מושלכת מתוך הניכור המעורר את תחום משאלות הלב האנושיות.הביקורת האנתרופולוגית על הדת של פוירבך גוזרת את כל התחום הטרנסצנדנטי מ”ממשאלת לב”; האלים הם משאלות הלב האנושי שהפכו לישויות אמיתיות. באופן דומה, היפוסטטיזציה זו של משאלות מביאה לשכפול של העולם האמיתי, הנגלה בעולם הדמיוני באמצעות ביקורת אנתרופולוגית:, בתהליך השכפול, הביקורת אומרת, האדם מעביר את מהותו הטובה ביותר מעולם ארצי זה לעולם טרנסצנדנטי. לכן יש לבטל את הניכור העצמי הזה, כלומר להחזיר את השמים לאנושות פעם נוספת, באמצעות ביקורת אנתרופולוגית וחקירת מקורות. מכאן, נשאל, האם פויברך לא עשה זאת כבר? כאן, יש שתי נקודות עיקריות של ביקורת.הראשונה פשוטה וברורה: הסבר המכניזם הוא לא הסבר של הגורמים שהוליכו להמצאה זו. פוירבך נשאר במסגרת הפילוסופיה אשר מסבירה אידיאולוגיה; הוא עדיין הגליאני. העניין הוא בחזרה לתזה השניה, כשם שמבוטאת שוב, בתזה אחת עשרה.

הביקורת השניה: זהו המקום בו העקביות של נכנסת לזירת הוויכוח ומסרבת להסתפק בכל פרספקטיבה אנושית של האדם כייצור א-היסטורי, מופשט לחלוטין, ללא ניסוח ספציפי באשר למעמד ולהיסטוריה.פוירבך,למרות שמתח ביקורת כה קשה על על ​​איחוד המושגים שלו, אכן התמקם באופן אמפירי אך רק בצורה המאפשרת לו לשכון בתוך הפרט כיחיד מופשט, מחוץ לחברה, מלבד ההיסטוריה החברתית. מסיבה זו מדגישה תזה 6 הנקודה: “אך מהות האדם אינה הפשטה הטמונה בכל פרט מסוים. במציאותו המהות של האדם היא מכלול היחסים החברתיים. “ואכן, עם הקשר הריק שלו בין הפרט המסוים לבין האנושי המופשט (השומט את החברה) פוירבך הוא מעט יותר מאשר צאצא של הסטואה בימינו; ותוצאותיה בחוק הטבע וברעיונות הסובלנות בתקופה הבורגנית המודרנית. גם המוסר הסטואי הוגבל לאנשים פרטיים לאחר שקיעת הפוליס היוונית.

כפי שאמר בעבודת הדוקטורט שלו: “”לפיכך העש הלילי, כאשר השמש האוניברסלית שקעה, החל לחפש את אור הפנס של עולם פרטי”הרעיון הוא בין הפרטי לכלליות הריקה. לאזרח אל מול האדם. כאילו יש עולם שכזה, כשם שמתואר על ידי בתורת המשפט, של חברה אזרחית שמעליה מתעלה, כמו ההוויה האוניברסלית של הסטואה המדברת על החכם מול האדם הפרטי ועל רוח אוניברסאלית מול קיום פוליטי אחר שהיא שומטת ממנה כסדר רלוונטי, המדינה או המומחים; כאילו יש חיוב בעולם אנושי כללי של מוסר קאנטיאני אל מול מציאות חיים עצמאית ממנו.

כאן אנחנו יכולים להתחיל לחבר את שתי הביקורות: אומר במקום אחר, ביקורת הדת מתחילה ומסתיימת בקביעה כי האדם יצר את אלוהים, לא אלוהים את האדם, אך התחלת ההסבר של הניכור היא לא ההסבר הסופי שלו ואין היא כשינויו, כשינוי הבסיס שלו. מקור הניכור, ראשיתו, הוא הטוטאליות של היחסים החברתיים. מכאן גם שינויו.ביקורת על הדת מסתיימת…בציווי קטגורי, לפיו עלינו לגבור על כל התנאים בהם האדם הוא יישות מושפלת, משועבדת, נטושה ובזויה.הביקורת קטפה את הפרחים הדמיוניים מהשרשרת, לא כדי שהאדם יוכל לשאת את השרשרת ללא פנטזיה או נחמה, אלא כדי שיוכל לזרוק את השרשרת ולקטוף את הפרח החי.מרקס, ביקורת על ביקורת הדת.

ביקורת שניה

“ככל שפוירבך הוא מטריאליסט, ההיסטוריה אינה קיימת עבורו, וככל שהוא מחשיב היסטוריה, הוא אינו מטריאליסט.” מרקס, אידאולוגיה גרמנית. פוירבך צודק שעה שהוא מעוניין להגיע אל המציאות החושנית של האדם. כדי להתחיל בכך, כדי לעבור מן האובייקט למציאות מהותית יותר, הרי שעלינו להגיע אל הפרקסיס ההיסטורי, מאבק ועבודה, אך בעיקר עבודה, שהרי העבודה משנה את האובייקט שיוצרת אותו. היא גם זו שמסיתה את הדיון מן התמיד זהה לעצמו / הנתון למתפתח וכך לשיח של אמת אצל הגל, אשר אצל מופשט למציאות החיים הקונקרטית. הבעיה של פוירבך היא העדר פרקסיס בעולם. המשפט הספקולטיבי הוא המציאות ההיסטורית. האדם נהיה סובייקט עם הסובייקטיביזציה של הטבע- עבודה.אצל להבדיל. אתה נשאר אובייקט ולא באמת פותר את הבעיה של פוירבך.

ביקורת שלישית

פוירבך רואה שני מצבים תודעתיים עיקריים: הוא בין תפיסה חושית ל- קונטמפלציה. כך הוא מפספס אך הדיאלקטיקה של החשיבה עצמה וסיומה בפילוסופיה של מרקס או יותר נכון הגל. פוירבך בעצם נשאר בפנומנולוגיה תוך שפספס את ישו כמובן.


 – התיזות על פוירבך (1845)

1

עיקר החיסרון של כל מטריאליזם עד כה – לרבות זה של פוירבך – הוא שהעצם, המציאות, החושיות, נתפסים רק בצורת האובייקט או ההסתכלות; אך לא כפעילות אנושית חושיתכפרקסיס, לא באורח סובייקטיבי. כך יצא שהצד הפעיל, בניגוד למטריאליזם, פותח באמצעות האידיאליזם – אבל באורח מופשט בלבד, שכן האידיאליזם כמובן אינו יודע את הפעילות המציאותית, החושית, כמות שהיא. פוירבך רוצה באובייקטים חושיים, הנבדלים בממש מן האובייקטים המחשבתיים; אך אין הוא תופס את הפעילות האנושית עצמה כפעילות אובייקטיבית. ב”מהות הנצרות” הוא רואה אפוא רק את הגישה העיונית כאנושית באמת, בעוד הפרקסיס נתפס ונקבע אצלו רק בהופעתו המלוכלכת-יהודית. הוא אינו מבין אפוא את משמעות הפעילות “המהפכנית”, “המעשית-ביקורתית”.

2

השאלה, האם החשיבה האנושית נזקפת כאמת אובייקטיבית, אינה שאלה של תיאוריה, אלא שאלה מעשית. בפרקסיס חייב האדם להוכיח את האמת, דהיינו את הממשות והעצמה, את הנופך הזה של חשיבתו. המחלוקת בדבר ממשותה או אי- ממשותה של חשיבה המתבדלת מן הפרקסיס, אינה אלא שאלה סכולסטית גרידא.

3

התורה המטריאליסטית לפיה אנשים הם תוצרי נסיבות ואופן גידול, שוכחת שבני האדם הם אלו המשנים את הנסיבות, ושהמחנך עצמו בהכרח גודל. היא מחייבת אפוא את הפרדת החברה לשני חלקים, מתוכם אחד מורם מעל לחברה (לדוגמא, רוברט אואן). המתאם של שינוי הנסיבות ושל הפעילות האנושית או ההשתנות העצמית ניתן לתפיסה ולהבנה רציונלית רק בתור פרקסיס מהפכני.

4

פוירבך מתבסס על עובדת ההתנכרות העצמית הדתית, הכפלת העולם לעולם דתי ולעולם חילוני. עבודתו היא פיזור את העולם הדתי על יסודו החילוני. ברם העובדה שהיסוד החילוני נסוג מפני עצמו ומתקבע כממלכה עצמאית בשחקים יכולה להתבאר רק מתוך קרעו הפנימי וסתירתו העצמית של היסוד החילוני. יש להבין את הלה בסתירתו ולאחר מכן להפכו דרך ביטולה. כך למשל המשפחה הארצית נתגלתה כסודה של המשפחה הקדושה, ומעת זו יש להרוס את הראשונה מבחינה עיונית ומעשית.

5

פוירבך, שאינו מרוצה מן החשיבה המופשטת, חפץ בהסתכלות החושית; ואולם הוא תופס את החושיות לא כפעילות מעשית, אנושית-חושית.

6

פוירבך מפזר את המהות הדתית בתוך המהות האנושית. אך המהות האנושית אינה הפשטה הגלומה בפרט היחיד. במציאותה היא הרכב של היחסים החברתיים. פוירבך, שהביקורת על מהות מציאותית זו אינה מעיסוקו, נאלץ אם כן:

  1. לראות את ההליך ההיסטורי כמופשט ולקבע את הלך הרוח הדתי כשלעצמו, ולהניח מראש את קיומו המופשט – המבודד – של פרט אנושי.
  2. המהות האנושית יכולה אפוא להיתפס רק כ”סוג”, כפנימיות אילמת, הכללתית הקושרת בטבעיות אנשים רבים.

7

אם כך פוירבך אינו רואה ש”הלך הנפש הדתי” עצמו הינו תוצר חברתי, ושהיחיד המופשט, שהוא מנתח, משתייך במציאות לצורת חברה מסוימת.

8

חיי החברה הם מעשיים במהותם. כל מיני המסתורין אשר מוליכים את התיאוריה שולל אל המיסטיקה, מוצאים את פתרונם הרציונלי בפרקסיס האנושי ובהבנת פרקסיס זה.

9

נקודת השיא אליה מגיע המטריאליזם ההסתכלותי, הווה אומר המטריאליזם המבין את החושיות לא בתור פעילות מעשית, היא ההסתכלות בפרטים המבודדים ובחברה הבורגנית.

10

נקודת המבט של המטריאליזם הישן היא החברה הבורגנית; נקודת המבט של זה החדש היא החברה האנושית, או האנושות החברתית.

11

הפילוסופים רק פירשו בדרכים שונות את העולם; העניין הוא לשנותו.

רשומה רגילה

השאר תגובה