דנטה אליגיירי מתאר את התופת של דנטה, של המשורר עצמו. הוא לא מבקש לבטא בכי כמו להסביר איך אי צדק ייתכן במקום שיש הצלחה וכישלון על פי merit לכאורה. אני מתרגם:
גאווה אישית תהא ראויה לביקורת חמורה, כאשר הפעולה אשר נועדה להסיר פגם כלשהו, תהיה זאת אשר תציג אותו בעצמה, כמו, למשל, אדם מסויים אשר נשלח לפרק מריבה, אך לפני שסילק אותה הוא החל במריבה אחרת. כעת, לאחר שהלחם שלי טוהר מצד אחד, אני צריך לנקות אותו מן הצד שני כדי לברוח מסוג זה של צנזורה. שכן הכתיבה שלי, שכמעט יכולה להיקרא פרשנות, נועדה להסיר את הפגם של הקנצונה שהוזכרה לעיל, וזה יכול להתגלות, אולי, קצת קשה, בחלקו.
הקושי הזה הוא מכוון כאן: הוא נועד לברוח מפגם גדול יותר, ואינו נובע מחוסר ידע. אה, אם זה רק היה משמח את יוצר היקום, הרי שסיבת האפולוגטיקה שלי מעולם לא הייתה קיימת, כי אז גם אחרים לא היו חוטאים נגדי, ולא הייתי סובל מעונש שלא בצדק – העונש, כלומר, הגלות והעוני שלי.
מאז שהיה זה העונג של אזרחי עיר הבת היפה והמפורסמת ביותר של רומא, פלורנס, להעיף אותי מחיקה המתוק – שם נולדתי וגדלתי עד לפסגת חיי, המקום שבו, אם רצונה הטוב, אני רוצה בכל ליבי לתת מנוח לנפשי העייפה ולהשלים את פרק הזמן שניתן לי – נסעתי כאילו הייתי לזר, כמעט כמו קבצן, דרך כמעט כל האזורים אליהם משתרעת הלשון הזו שלנו,מציג, בניגוד לרצוני, את פצע המזל, שאליו הפצוע, תכופות ובניגוד לצדק המקרה, נתפס כאחראי.
למען האמת, הייתי ספינה ללא מפרש או הגה, הובלתי לנמלים, הגעתי למפרצונים וחופים שונים על ידי רוח היבשה, אשר נשבה בי עוני כואב. והופעתי לנגד עיני רבים שאולי בגלל דיווח כלשהו דמיינו אותי בצורה אחרת. בעיניהם לא רק שהדמות שלי הוחזקה בזול, אלא שכל אחת מהעבודות שלי הוערכה פחות מערכה האמיתי, היצירות שכבר הושלמו כמו אלה שעוד לא הגיעו להשלמה.
על הסיבה שבגללה זה קורה, לא רק לי אלא לכולם, אני רוצה בקצרה לגעת כאן: ראשית, מכיוון שההערכה מנפחת דברים ביחס לאמת (ושנית, כי נוכחות מקטינה דברים ביחס לאמת.ראהסוף פסקה קודמת)
מוניטין טוב נוצר בעיקר על ידי מחשבות טובות במוחו של חבר, וכך מביאים אותו לראשונה ללידה; כי מוחו של אויב, למרות שהוא גם מקבל את החומר הנדרש, לא מגיע למצב של לידה. המוח ההוא שמוליד אותו תחילה, הן כדי להפוך את מתנתו להוגנת יותר והן לטובת אהבת החבר שמקבל אותה, אינו מגביל את עצמו בגבולות האמת, אלא גובר עליהם.
כשהמוח עולה עליהם כדי לייפות את מה שהוא מאשר, הוא מדבר נגד המצפון; כאשר שגיאה הנובעת מאהבה גורמת לה להכריע אותם, היא אינה מדברת נגדה. המוח השני שמקבל את הנאמר מסתפק לא רק בהגזמה שסופקה על ידי הראשון, אלא מבקשת לייפות אותה על ידי העברת המתנה הלאה, כאילו הייתה יצירה שלו – וכל כך הרבה דרך המעשה הזה ובאמצעות הטעות אשר נגרמת על ידי האהבה שנוצרת בו, המוניטין מוגדל מעבר למה שהיה במקור, בין אם, כמו במקרה של המוח הראשון, בהסכמה או באי הסכמה עם המצפון. המוח השלישי שמקבל אותו עושה את אותו הדבר, וכך הרביעי, ומכאן שהמוניטין מנופח לאינסוף.
וכך, על ידי היפוך המניעים הנ”ל להפך, ניתן לתפוס את הסיבה לשמצה, שגוברת באותה צורה. כך אומר וירגיליוס בספרו הרביעי של האינאיס כי “התהילה משגשגת בתנועה וזוכה לגדולה בכך שהיא ממשיכה בתנועת הסיבוב שלה.” מי שרוצה, אם כן, יכול לראות בבירור שהתמונה שנוצרת על ידי התהילה לבדה תמיד גדולה יותר מאשר הדבר כשם שהוא מדומיין במצבו האמיתי.
השאר תגובה