תיבת הפנדורה, כהשלמה לפרומתיאוס: the in between human condition
עבור היוונים, השיתוף של בשרים מבושלים היה המעשה הקהילתי היסודי, כך להיות צמחוני היה כדרך של סירוב לחברה, כשם שהוצג על ידי כתות מיסטיות-פילוסופיות, שהיו מחו או בשולי החברה. מכאן נובע כי צליית הבשר ובישולם היו מעשה פוליטי. כך גם אי השתתפות. חלוקת המנות הייתה גם ביטוי של, וגם חיזוק גלוי ל-, סדר חברתי הקיים. האופן הנכון היחיד להכנת בשר לצריכה, על פי היוונים, היה הקרבת דם. המיתוס הבסיסי הוא זה של פרומתאוס, שהציג את הקרבת הקורבן, ותוך כדי כך צירף אותנו אל, והפריד אותנו, מהאלים – קשר דו משמעי שחוזר על עצמו בנישואין ובגידול התבואה.
כך אנו יכולים להבין מדוע הגבר הסגפני מסרב גם לנשים ולא רק לבשר, ומדוע נשים יווניות חגגו את הפסטיבל של מתן תבואה לדמטר עם מכשירי קצבים. אבל לפני כן, וחשוב מכך, גישה זו, המתחילה ב-hesiod כמקור לפרומתאוס, מההבנה כי המיתוס מן הבסיס, הכולל את סיפור ההקרבה הראשון, כמו גם את ההסבר למיתוס הכולל של פרומתאוס, היא מהותית להבנת הסיפור האנושי כולו.
שכן, כך אנחנו לא למדים על פרומתאוס בנפרד אלא על פרומתאוס תוך קונטקסט כללי. הקונטקסט הזה לא מוליך רק לשינוי בהדגשים שונים אפרופו פרומתאוס. הוא מוליך להבנה כי מיתוס יסוד זה קשור לתחילת המצב האנושי, כשם שידוע לנו, לא כעדן אשר שולל את הקיום האנושי, ורואה בו כקיום חייתי כמעט ולא חשוב אל מול סיפורי האלים או הגיבורים. כשאנחנו רואים את ההתחלה הזאת בהקשר שלה- מתוך המשורר, כמיתוס של סיבות ראשונות, כמיתוס הבא לייתן הסבר למצב האנושי, הרי שאנחנו יכולים לראות את כל הדרמה הנוטה לעולם זה, להבדיל מהסיפור של פרומתאוס כנפרד.
ההרחבה של הסיפור תלמד אותנו על תיקון על הנטאי לראות מיתוסים כסיפורים נפרדים ביחס לגיבורים, להבדיל מסיפורים אשר תכליתם להיות הדת ההולכת לכיוון הסיפור המאחד של הסדר. אנחנו לא מדברים כאן על הטרגדיה ששעתה יפה לפוליס. בכל מקרה, האפוס כסיפור אפשרי במובן של אפלטון, כמו זה של פרוטגורס או כמו המיתוס של אפלטון, מאפשר לנו לראות את זה שהדרמה כמעשה של מסכה מול הפרצוף של האחר פחות מאפשרת לראות את ההסבר או הרקע למציאות של המעשה כדרמה. הבסיס עצמו הוא לא הזמן אלא המרחב כזמן מסביר עכשיו עבור היוונים העתיקים.
— תרגום מתוך Hesiod
״עכשיו לקח איפאטוס את אשת המשרתת, מסודרת הקרסוליים, קלימן, בתו של אושן-אוקיינוס, ועלה איתה למיטה אחת. והיא ילדה לו בן חסון לב, אטלס: [510] כמו כן, היא ילדה את מנוטיוס בעל התהילה ופרומתאוס הפיקח, בעל ראש מלא בתחבולות, ואפימתיאוס מפוזר המוח, שמלכתחילה היה עושה בעיות עבור כל בני האדם אוכלי הדגנים; כי הוא זה שלקח לראשונה את האישה, העלמה שזאוס הביא לבני המוות במתנה.
אך מנוטיוס היה לשערוריה מתפרצת עד שסופת הרעמים של זאוס [515] היכתה בו ברעם ערמומי במיוחד והורידה אותו לארזבוס בגלל יומרתו המוגזמת, אשר שולבה בגאווה יתרה. ואטלס, באילוץ וקושי, החזיק את השמים הרחבים בראש וזרועות חפים מעייפות, תמיד ורעננים, עומד על גבולות האדמה לפני ההספרידס עם הקול הצלול; [520] שהרי זה המקום שהקצה לו זאוס החכם.
ואת פרומתאוס הפיקח הוא קשר בקשרים בלתי ניתנים לניתוק, שרשראות אכזריות, הניע רעם לתוך ביטנו הבולטת, והניח עליו נשר ארוך כנפיים, שנהג לאכול את כבדו האלמותי; אבל בלילה הכבד גדל שוב [525], כל פעם מחדש, ממש כמו שהציפור ארוכת הכנפיים טרפה אותו במשך שעות היום. את הציפור הטורפת ההיא, הרקלס, בנו האמיץ של אלקמיין, החטוב בקרסול, הרג; והציל את בנו של איפאטוס מהמחזוריות האכזרית הזאת, ושחרר אותו מצרתו – לא בלי רצונו של זאוס האולימפי, המולך ביד רמה מגבוה [530] (וזאת גם) כדי שתהילתו של הרקלס יליד Thebes תהיה גדולה עוד יותר ממה שהייתה קודם לכך, מעל האדמה השופעת.
זה (זאוס) אם כן, התייחס אל בנו המפורסם, וכיבד אותו; אף על פי שהוא כעס, הוא חדל מהזעם שהיה לו קודם כי פרומתאוס שיווה את עצמו ביחס לחוכמה בעורמה או השנינות עם בנו הכל-יכול של קרונוס.
[535] שהרי כי כאשר אלים ואנשי מוות היו מסוכסכים, גם אז פרומתאוס היה נוטה ללכת קדימה, לשחוט שור גדול ולהניח מנות לפניהם, בניסיון להונות את מוחו של זאוס. לפני השאר הוא הניח בשר וחלקים פנימיים עבים בשומן על העור, וכיסה אותם בבטנו (או חלק שכולו המעיים הנגלה -) של השור; [540] אבל עבור זאוס הוא שם את העצמות הלבנות לבושות באמנות ערמומית, שעה שהלבוש המכסה אותן הוא שומן לבן בוהק. ואז אמר לו זאוס, אבי האנשים והאלים: “בן איפאטוס, בעל התהילה הגדולה ביותר מכל האדונים, אדוני הטוב, כמה לא הוגן חילקת את המנות!”
—
בתיאוגוניה:
פרומתאוס. פרומתאוס מאופיין על ידי המוח מלא התחבולות שלו, במילה אחת: יכולת ההטעיה שלו, הדו פרצופיות שלו או הטריקיות, היכולת להערים על האחר, זה בדיוק הדבר שבו הוא טוב, בזאת המיומנות שלו.
מול זאוס. אתנה והפיסטוס מצויינים כמוציאים לפועל של החלטותיו הסופיות. זאוס מאופיין כשליט וגם כאלוהים האבא, המאסטר של הרעם והשמיים.
מתאים יותר לטרגדיה. אייסכלוס, שלי.
בעבודות:
פרומתאוס הפיקח, בעל ראש מלא בתחבולות, ואפימתיאוס מפוזר המוח, מייצגים את בני האדם. את האינטרס של בני האדם.
הפעולות ( או ביצועים):
כל הסיפור נוגע לדו קרב בערמומיות – כל צד מנסה להטעות את האחר – בין הטיטאן שניחן במטיס ומלך האלים האולימפי, עם האלים בעלי wisdom”, “skill”, or “craft” .ב- Theogony, הדו קרב מתנהל בפני אלים ובני מוות שעדיין מאוחדים, ותוצאת הדו-קרב היא לקבוע את הקצאת המניות וההצטיינות ביניהם ולחלק טימאי (את השלל המוקצה/מחולק) ומויראי (הצטיינויות, קשור לכבוד) בהתאמה. ב- works, נפרדות המאבק הוא בין הגיבורים המייצגים עולמות שונים- המאבק על הסדר מערב את בני המוות כגורם פאסיבי לחלוטין.
הכל מתחיל בהקרבת קורבנות.
השור שמקריב פרומתאוס מחולק לנתחים נתחים, אותם הוא יחלק לזאוס או לאלים לעומת בני האדם. העניין העיקרי כאן הוא ההצגה המסתירה. הלתת כלא לתת, המתנה הנחשקת המתגלה כדבר מה רע, כשקר עטוף העוד ייחשף כרע: שומן לבן של השור שמסתיר את העצמות הלא אכילות. החלק הפחות יפה, והקשור להקרבת קורבנות של בשר ודם של חיות- זה של החלקים הפנימיים של השומן והבשר, מוצעים לאדם. למרות הנראות הזאת הם החלקים הטובים, האכילים.
הנטייה של פרומתאוס לטובת בני האדם כבר מתבטאת בתיאוגוניה, גם בהעדר הצדדים, כך גם החוצפה מול זאוס. הערמומיות של פרומתאוס כבר משוכללת בתוך הערמומיות של זאוס, כך אולי ניתן לטעון, שהרי הערמומיות קשורה לראיית הנולד, לראיה לטווח רחוק וזאוס רואה הכי רחוק שאפשר. הוא האפשר.
אפשר לומר זאת, כך, ואז, העובדה כי פרומתאוס מסתיר את האמת במתנה מוליכה את זאוס להסתיר את האש.
תוך הסתרת עצמו, פרומתאוס גונב את זרע האש עם הסתרתו בתוך גבעול. עובדה זו מוליכה את זאוס להסתיר את עצמו במתן תיבת הפנדורה לאחיו של פרומתאוס, כמו בהיפוך של הסתרת הרע בתוך עולם של יופי. זאת מתנה שאיתה אתה לוקח את זה שאין. הרוע. או המכשפתיות. זה לא זאוס שנותן את המתנה. זה אחיו של פרומתאוס.
״אפימתיאוס מפוזר המוח, שמלכתחילה היה לעושה בעיות שובב (לאלים ולטובת או: עבור כל בני האדם אוכלי הלחם; כי הוא זה שלקח לראשונה את האישה, העלמה שהקים זאוס)״. לפני כן, היינו בתור הזהב, בעדן, אחר כך הטוב מעורב ברע, אישה מגיעה לעולם עם פנדורה, היא לא רק הסמל למכשפתיות המוליכה לרוע אלא גם למה שמאפשר לחיים להיות, כאשר לכל המהלך יש קשר עם חקלאות ונישואין. הבטן כמו האדמה מסתירה בגלוי את זה שיש לחרוש כדי להוציא את ה-bios.
פנדורה תואמת לביוס, אוכל הלחם, דגנים, שזאוס מסתיר, כשם שהוא מסתיר את האש השמימית שלן, ממש כמו שפרומתאוס מסתיר את הבשר ב-gaster או הזרע של האש הגנובה בתוך גזע עץ חלול. בטן האישה היא מה שהגבר חייב לחרוש אם ברצונו לקבל חיטה, הואיל וזאוס הסתיר שם את הביוס. היא פורה כי היא מציעה את כל ההכרחי לחיים.
בנוסף, כשם שנראה, זאוס מעניש את האדם של פרומתאוס במכת נגד לערמומיות של האחרון, מייצר מכה או צרה בדמותו של פרומתאוס; כהיפוכים משלימים יש לומר כי שניהם לא רק הופכים את המצב האנושי למה שהוא מבחינת אופי – עבודה, טכניקה, חקלאות, נישואין, מופרדות מן החיה אך גם מן האל – אם משום הבניית סדר שם ואם משום המוות כמפריד נצח מסופיות ואשר מהווה מקור חשש משמעותי לעירוב בין אלים-גיבורים לבני אדם כמו גם לקטיעה בין עולמות. אפיקורוס הרואה באלים נפרדים כמו אינדיפרנטים למצב האנושי איננו אפיקוראי לתפיסה המיתית – רואה זאת מכאן. בכל מקרה, אנחנו נחזור להתמודדות עם הפחד מהמוות מתוך תפיסה זו. עם זאת ולפני כן, עלינו לציין כי זה מן העולם הבא אלא המעמסה של הקיום המסתורי אל מול המוות תחילה. רק לאחר סילוקו, הפחד מן העונש מתגבר או מחליף את המסתוריות של darkness visible. בכל מקרה, אנחנו נסיים בנקודה זו, הקשורה לתודעת הקיום אל עבר המוות.
קונטרה, כעזרה לגניבת האש. ראה מיתוס של פיתגורס.
השאר תגובה