שאלה פילוסופית – התחלה

אני מציע לדבר על משמעות השאלה, במה היא כרוכה. חשיבה ושאלה אינם ניתנים להפרדה. העלאת שאלה פירושה להיות עסוק בחשיבה. ולהמשיך לחשוב פירושו לנסות למצוא תשובות לשאלות. אם אי פעם נגיע למצב של ידע, זה יהיה כאשר תהיה בידינו התשובה הנכונה לשאלה או לסדרת שאלות. ואם יש דבר כזה הטמעה של גוף ידע ללא שאלה קודמת – משהו שאנחנו מכירים כבר מימי בית הספר המוקדמים שלנו – הרי שהדבר הזה מאוד רחוק מללמידה ואף פחות מכך לחשיבה.מהי שאלה? תן לי לנסות לענות: זהו מצב תודעתי בו אני רוצה לדעת את מה שאני לא יודע. אבל אז מה מצב הידיעה שלי או החשיבה שלי?

התשובה היא שהתחלתי את השאלה מתוך זה שאיתרתי את מה שאינני יודע בתוך מכלול גדול יותר שאני מכיר או, שים לב בבקשה, לא יודע. אני מגיע לעיר בפעם הראשונה. יש בתים ורחובות וגשרים, בלגן בלגן. אני מרגיש אבוד. אני עם שתי מזוודות של ההיא. יש שם גם חולצה שלי. בלי תלונות, אני רוצה לדעת איפה אני נמצא, מה זאת פינת הרחוב שאני מוצא את עצמי במקרה. זה לא דומה לרחוב של המלון, אבל ההוא אמר שזה פה, בטורקית שאותה הוא לא דובר כאנגלי שהוא. יש בפינה הזאת מפה גדולה. אני מסתכל במפה. לאחר כמה חיפושים, אני קובע כי היא לגמרי צודקת, אז אני מספר לה שוב היכן אני נמצא ביחס לעיר או לפחות למלון. מצאתי תשובה לשאלתי.

עכשיו, בוא נשכח ממנה לרגע, אני כשלעצמי לא מכיר את העיר, ובכל זאת יש לי קצת ידע לגבי אותו רחוב שאני נמצא בו. אם אני לוקח את הרמז שלי מהדוגמה הזו, אני יכול לומר: שאלה היא לא רק מצב תודעתי שבו אני רוצה לדעת את מה שאני לא יודע, אלא זו שאלה בה אני גם צופה שיש שלם גדול יותר, שבו מה שאני רוצה לדעת נמצא או שאני אכן נמצא מהווה חלק ממנו.מכאן: בתשאול שלי, אני תמיד צופה שלם גדול יותר, מה שבסופו של דבר אומר שהשאלה הפשוטה ביותר מניחה היררכיה של שלמים. לכן כל סיווג הוא תשובה לשאלה או לסדרת שאלות. ובגלל זה כל חשיבה תמיד מרמזת על חיבור של פרטים לאוניברסלים. וזה בתורו אומר שהתשאול שלנו תלוי ביחסים לוגיים שהם תמיד יחסים בין פרטים ואוניברסלים או פרטים השייכים לקבוצה מסויימת. האם זה אומר שאנחנו לא יכולים להעלות שאלות אלא אם כן אנו מכירים בהיגיון כלשהו? למולייר יש דמות אחת שמגלה את המילה פרוזה. הדמות נרעשת לגלות שהיא תמיד דיברה פרוזה ותמימה שכמוה, כלום לא ידעה עד אז על המילה פרוזה, אז איך זה ייתכן שהיא עדיין מדברת פרוזאית קצת מתלהבת, כאילו קראה את מילות העוז על אשדוד כיצירה שלנו! חצוף.עזוב מולייר לפני אשדוד, יאללה מולי, תגיד לו שלום:, בקיצור, היחסים ההגיוניים נמצאים בתוך החשיבה שלנו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא. אך היותנו מודעים לכך עשויים למעשה לעזור לנו להימנע מטעויות.

גם כאן ההשתקפות על המתרחש בדיבורנו הסביר מוליך אותנו עד לגילוי כללים, קנונים ודפוסים ביחסי הפרטים והכללים, המנחים את המסקנות שלנו; ומוביל, כך, להקמת האמנות והמדע של ההיגיון. והאמנות והמדע של ההיגיון, שנלמדים מטעמם ולמען הסגולה הליברלית פנימית של הלימוד, כלומר באופן ליברלי, מאפשרות לנו להתעלות מעל האופק שבתוכו אנו חיים.חשוב להבין כי השאלה היא מהחיים, כלומר, הלוגיקה היא מהחיים. לא רק אלא גם שהיא מהדיבור, כשהדיבור וכך הכתיבה, אמרו הרבה יותר. הפילוסופיה האנליטית היא טעות חמורה. היא לוגיקה אחרי לוגיקה, לא כל שכן רטוריקה וגרמר. אבל בסדר. חשיבה מסוימת על מה שאנחנו עושים בדיבור, חשיבה ושאלה, חייבת להיות קודמת להקמת האמנויות החופשיות של דקדוק, לוגיקה, רטוריקה. חשיבה אחרת, כמו על גדלים יחסים לגודל בציר של גדלים שונים, נניח, שבין האות הז—את של בנט לז———————ה שהוא חולם, יובילו למתמטיקה, פיזיקה וכו- או אפלטון וה-great and the little -בכל מקרה, אבל עובדה היא שאמנויות אלה התפתחו, עובדה שלא נשארנו ברמה הפרקטית של הלמה כמדוע ובעצם כאיך. ואלה המדעים שעוד מסבירים את הלמה של הילד ששואל, אל תפריע לנפת-הוא חולם עם פטל.

זאת יכולתנו כישות שואלות לאמץ גישה שואלת מסוג אחר לגמרי.כל השאלות הפרקטיות שלנו הן בין הצפוי לבלתי צפוי, הישן והחדש, הידוע והלא נודע, המוכר והלא מוכר. עם זאת, אנו חווים סוג של שאלה שכביכול נוטה לנפץ את הגבולות המגבילים אותנו.זהו דווקא המקרה שבו אנחנו עוצרים כליל ומתמודדים עם המוכר כאילו בפעם הראשונה. כל דבר: ילד, מדרכה, ענן, דבורה. הרושם המוחץ באירועים כאלה הוא העניין המוזר של הדבר שאנחנו שוקלים עליו. מצב נפשי זה דורש ניתוק, ולא בטוח אם נוכל לדחוק את נוכחות הניכור והזרות. אנחנו פתאום לא מרגישים בבית בעולם הזה שלנו. אנו מתבוננים עמוק בדברים, באנשים, במילים, הכל עם עיניים עיוורות למוכר, לזה שהיה מוכר. אפלטון קורא לזה סיבוב, המרה. אנו מתנתקים מכל המוכר לנו, אנו משנים כיוון.כפילוסופים איננו “מעריצים את הלא נודע” יותר. נהפוך הוא, אנו הופכים את הידוע לבלתי ידוע. אנו תוהים.כך, אנו מתחילים ממדוע זה כך, כאיך זה כך. זה הטכני. ידע. השאלה הבלתי נמנעת ההיא: מדוע זה כך? זאת הפרקטיקה. נראה כי “למה” שורשיה באותם עולמיים אחרים שאלות. ברור שאני יכול לשאול מדוע ירד גשם אתמול ולא גשם היום? מדוע אמר מר X דבר זה או אחר למר Y?

אבל ה”למה “שעליו אני מדבר עכשיו הוא מעצמו מסוג אחר. נראה שזה לא בא למצוא או לייעד(?) גורמים לקיומם של דברים או לאירועים, אלא למצוא סיבות להוויתם של הדברים כמות שהם, בין היתר למצוא זאת לגבי שפתנו ולשאלותינו המונחות על ידי כללי דקדוק, לוגיקה ורטוריקה. מעבר לזה, המשך ההרהור והנה תחילת המטאפיזיקה.

אריסטו- הערה 1.

בוא נקח את הדוגמא של המפה שוב. עזבנו אותה. אז גם אני עזבתי. זאת סתם דוגמה על האיש שרוצה לגלות היכן הוא נמצא בעיר שאינה מוכרת לו לחלוטין. לשם כך יש לו שימוש במפה. עכשיו, מפה בנייר, אין לו בטריה באייפון, ודומה כי אין שום דבר על מפת עיר הדומה מרחוק לעיר שהיא אמורה לייצג. למעשה, הניתוק הדרוש בכדי להעלות על הדעת שרבים של קווים על דף נייר מייצגים עיר דורשים מאמץ אינטלקטואלי גדול מצדנו, מאמץ של ניתוק מהמוכר, שקשה להבין אותו, אכן קשה מאוד. ברגע שאתה מנסה להסתכל במפה בעיניים לא מוכרות. מפה היא תוצאה אפשרית אחת של התנתקות מהרגיל והמוכר. שימו לב בבקשה כי הניתוק שנמצא בבסיס תפיסת המפה אינו מתבלבל עם העובדה שמפות הן דברים מוכרים לרובנו.דמיין עכשיו שאנו מנסים לענות על השאלה: מדוע הדברים, כל הדברים, הם כפי שהם, על ידי איך שהם מיוצגים במפת העולם. אני לא מתכוון כמובן למפה אסטרונומית הכוללת את כל הגלקסיות. אני מתכוון להקרנת סדר מסוים, בהתאם לכללים מסוימים, של כל מה שאנחנו מכירים פחות או יותר, דברים חיים ודוממים, חסרונות וסגולות, תשוקות ומדעים, מפלצות לעומת כל הטריוויאלי בטריוויה- חישבו על הקרנת כל הסרט הזה- על משהו הדומה למפה גיאוגרפית. מפה אשר תכיל את כל מערכות היחסים המחברות את הכל יחד ותפריד בין החלקים. מפה כזו היא משהו שנקרא מערכת פילוסופית – ולפעמים שיר ולפעמים רומן. (ואם לא מדובר במפה כזו, נוכל להתעלם ממנה.)

חשוב על המיתוס מול פילוסופיה ופילוסופיה which is very fond of the myth.

הערה מספר אחד. הערה 1. כל אחד משלושת כתביו התיאורטיים ביותר של אריסטו מתחילים בביקורת על קודמיו, אולם בעוד שספריו השנים אגב הפיזיקה והנפש מציגים- בהתאמה- הגדרות של אריסטו עצמו, בבחינת סינתזות גבוהות יותר ועדיין שלמות; לטבע ולנפש, נראה כי הספר השני של המטאפיסיקה אינו אלא סדרת שאלות. מדוע? הטבע והנפש נמצאים שם ללא קשר למה שמישהו יגיד עליהם; אך ללא מבוכה אין למטאפיזיקה דבר. נראה כי המטאפיזיקה היא המדע היחיד שבשאלת שאלות מגלה את כל התחום שלה, וכך, בהשלמת הפילוסופיה, איכשהו מחזיר את הפילוסופיה למקורה בפליאה. הבעיה במעבר לשאלות איננו או השאלה החוזרת לשאלה על עצמה היא היעדר האובייקט. וכאן מה זה במשמעות של מה זה זה מתחיל. אנחנו לא התחלנו. בני חלם מספיק. זהו. סיים. לא הקדשתי כלום היום לילד נלחמים. אז זה מוקדש לג’ון לנון. מה היה קורס. קטרין זיטה ג’ון? כמעט שלך! ככה גם כמעט סיימתי.