היסטוריה והיסטוריות – היסטוריציזם (מגרמנית: Historizismus)

יש שני סוגים של היסטוריות או לפחות כך היה עד העידן המודרני בעל התודעה ההיסטורית, בוא נאמר, ואשר שיאו הוא ההיסטוריציזם כאנתרופולוגיה שלא מסבירה את האנתרופולוג או תיאוריה של שפה אשר מבקשת להשתחרר ממילא מכל הכללה למעט הכללה זו, ועדיין לא מצליחה להסביר לנו את המעשה שלה כמעשה נבחר אלא באמצעות שטאנץ שזוכה למקום ספציפי, מוגדר, בתוככי ההסבר הבסיסי והלא מספק על פי הגדרה. לפני כן יש לנו שני סוגים של היסטוריה, על פי רוב משולבים בכתיבתם. האחד הוא ההיסטוריה אשר מבקשת ללמוד מכאן את הבסיס ההיסטורי, את התהליך שהוליך לכאן ועכשיו. אפשר לראות זאת מהאנרגיה של אריסטו והעכשיו בכל זאת כתפיסת זמן. אפשר לראות זאת בפרגמטיקה הנגלית, הנראית לעין. אנחנו יכולים להבין כיצד הפוליס הוקמה ממספר משפחות גדולות. מהתהליך הזה אנו למדים את הצורךֿ מנקודה זו, שחייב או איפשר את הפוליס אבל היה לתאונה וממילא בעל ערך פחות, שוב, מתפיסת האדם כחיה פוליטית בעל יכולת דיור. הפוליס הייתה כובה טלו של האדם, חלקי עדיין, יד עם התיאורטי, כמו שתפיסת הטוב של הפוליס באה לענות על כך ההיסטוריה עצמה היא עוד דרך להראות זאת, עוד. דרך ללמוד זאת. ההיסטוריה כמוליכה לפוליטי בשל הטלוסים; אך גם ובעיקר ללימוד ההיסטורי, כהיה דטרמניזם משוער באמצעות הסטטיסטיקה וכהיה מיון משטרים על פי ערכים, כשם שאלה באים לידי ביטוי ממשי. האקטואלי, האנרגיה נראית חשובה, כאן, להקשת הטלוס של העיר ביחס לאדם כמות שהוא , כמו שהוא יכול להיות, כמו שהוא, שוב (התרנגול קודם לביצה, אבל בפוליס יש יותר מדי תאונות כדי לא להתחיל בהיסטוריה). השני הוא ההיסטוריה הפרגמטית אשר מבקשת להדגיש אישיים או ערכים או הישגים היסטוריים מסוימים כביקורת או כאידיאל לכאן ועכשיו. כאן בדרך כלל אנו רואים את ההתנהגות הנכונה, הטובה, הראויה אל מול יריגה קומית, בסופה טרגית, בוויכוח בין דעות וכו. כאן נראה, למשל, את ההיבריס מול שיקול הדעת. ההסטוריה אשר אנו מדברים כאן ממילא חלק מהשיח שלנו, הרחבה של שיח זה. עוד סיפור. דרמה שהיא שלנו ולא לגמרי לא המשכית בהתחשב בחינוך הדומה. עם זאת יש הבדל בין העידן המודע לעצמו היסטורית לבין עידן החי חיים לא היסטוריים גם לצד היסטוריה כתובה אשר נתפסת או כהרחבה או כניכור מחייו היום יומיים.בשביל תפיסה היסטורית יותר, עלינו להגיע לאפריורי.הצורה הנפוצה ביותר של היסטוריות היא כמובן זו: לומר כמרקסיסטים: כל המחשבות הללו שייכות למבנה העל – נניח, הפוליטיקה של אריסטו, הממשל האזרחי של לוק – היא שייכת למבנה העל. ואם אתה רוצה להבין את אריסטו או את לוק, אתה צריך לחזור לתשתית: לאופני הייצור ביוון מחד, ובמאה השבע-עשרה באנגליה מאידך. אף אחת מהדוקטרינות הללו אינה נכונה; הם ביטויים של סיטואציה מסוימת וממלאים פונקציה מסוימת, פונקציה חברתית. הם לא נכונים. האמת היא הבסיס הכלכלי, או ליתר דיוק הבסיס היצרני. אתה יודע את זה. דבר אחד כאן משתמע: המרקסיסטים, או מקבילות מסוימות למרקסיזם בקרב המרקסיסטים’ טוענים שהם יודעים את האמת, את האמת הטרנסיסטורית על ההיסטוריה: כלומר, כי דרכי הייצור הם הדבר הבסיסי, ואילו ההיסטוריות הקפדנית, כהיסטוריציזם, אומרת שזו עצמה דרך מותנית היסטורית להסתכל על הדברים. המרקסיסט טוען בצורה מסוימת שהוא מחוץ לתהליך ההיסטורי – באופן מסוים – ואילו ההיסטוריציזם המחמיר גורס שאיש אינו יכול להיות מחוץ לתהליך.כעת, לטענה זו יש בסיס בעידן המודרני. אין לנו שום ידע על עובדות מוחלטות מכל סוג שהוא. קאנט, האיש שייצג עמדה זו בצורה הנחרצת ביותר, אמר: “אין לנו שום ידיעה על הדברים בפני עצמם. יש לנו ידע רק על תופעות. “הידע שלנו מורכב משני מרכיבים: נתוני חוש והצורות שבאמצעותם נתוני חוש אלה מאורגנים, נתפסים, מתפרשים. בטח לא יכולה להיות שום ידיעה על הדברים הגבוהים ביותר. “הגבוה ביותר” – כשאנחנו מנתחים את הידע שלנו הם- זהה לצורות התפיסה או הפרשנות או מה שקאנט מכנה ״קטגוריות״. צעד זה היה מכריע. עד כמה?כעת קאנט עדיין קיבל את הדברים כמובנים מאליו כי פרשנות זו, אם היא נכונה, תמיד תלבש את אותה צורה בקרב כל בני האדם.אולם לאחר קאנט חל שינוי גדול באופן הבא: כלומר, נטען כי בני אדם תופסים או מפרשים את המציאות באופן שונה; נקודות המבט מהן תרבויות שונות מסתכלות על דברים שונות בתכלית. כל המחשבה, כל המחשבה, היא מנקודת מבט כה ספציפית, היסטורית. אבל מה נהיה מהסצנה הפשוטה שלנו כשאנחנו רואים שני אנשים משבטים שונים מאוד, שפות שונות, מחליפים x ב-y, ושנים יודעים מה זה מה?האם אין עובדות כאלה שאינן תלויות במגוון ההיסטורי? במילה אחת, לא. אין עובדה, טריוויאלית ככל שתהיה, אשר לא משתנה מתרבות אחת לשנייה. מה שאנשים שונים רואים כערכים נעלים או אמת, אלה כשלעצמם הם כבר תוצאה של נקודת המבט שלהם, של האופק שלהם, של הקטגוריות שלהם. ואופק זה מעניק את אופיו הספציפי לכל מה שמופיע באופק, יהיה טריוויאלי כמו סוס או פרה. אתה רק צריך להסתכל על שימושים מטפוריים שונים במונחים אלה בשפות השונות כדי לראות שלמונח זהה יש הילה שונה ולכן משמעות שונה בכל שפה מסוימת. לעולם איננו מגיעים לעובדות המוחלטות. כל מה שאמר כל אדם בכל עת הוא כבר ספציפי, שייך לתרבות מסוימת.כך, כשאנחנו מדברים היום, אנתרופולוגית- הרי שהמחשבה שלנו, ביודעין או לא, תהא במונחים קנטיאניים אלה; על פי הדרך הישנה יותר, פרה-מודרנית להתבונות, אתה מבין שבט מבחינת הנראות שלו; ובעידן הנוכחי אתה מבין שבט מבחינת הקטגוריות בהן הוא תופס וחושב דברים. כאשר אדם מתעמת לראשונה עם המחזה הזה של מגוון הדעות של שבטים שונים ביחס לדברים הגבוהים ביותר, אז הוא יכול, לפחות באופן זמני, להשעות את הדין ולהגיד: אני לא יודע. אולי הספרטנים האלה צודקים, או הפרסים האלה, ואנחנו רומאים.לגבי הקטגוריות אינך יכול להשעות את שיקול הדעת מכיוון שכל מחשבה, ספקנית ככל שיהיה, מניחה את השימוש של קטגוריות אלה. כל מחשבה, כולל הספקנות הקיצונית ביותר, מניחה את תפקוד הקטגוריות. התוצאה הסופית היא זו: אין כל עובדות. מה שאנו מכנים עובדות הוא כבר תוצר של פרשנות של נתוני חוש מסוימים.—קאנט היא תנאי לגישה היסטורית זו, היא אינה התנאי המספיק בגלל היעדרותה של התודעה ההיסטורית החברתית הזו אצל קאנט. אבל אם נגביל את עצמנו לרגע אחד לקאנט: מהי קביעת המפתח של קאנט במילותיו שלו?תשובה: ההבנה אינה בשום צורה של תפיסה או התאמה למציאות. הבנה פירושה לשים צורה על חומר, ליצור משהו. או לתת את הנוסחה המפורסמת ביותר: ההבנה קובעת לטבע את החוקים שלו. חוקי הטבע הבסיסיים אינם מתגלים על ידי בני אדם אך הם נכפים על ידי ההבנה האנושית על הטבע. עכשיו ויקו,הכין את זה. ויקו אמר שאנחנו מבינים רק את מה שאנחנו עושים. וקאנט אמר, למעשה, אנו מבינים רק את הטבע מכיוון שההבנה האנושית קובעת לטבע את חוקיה. בוא נתחיל מכיוון זה כדי לראות לא היסטוריציזם כמו היסטוריה של פילוסופיה.היסטוריות ;פילוסופיה של היסטוריה aghaton – Good Rational / Patrium – Actual, institutions laws spirit – actual polis / regimeרציונלי טוב / פטריום – בפועל, חוקי המוסדות – פוליס / משטר בפועל; ספר 2 פוליטיקה של אריסטו. ההבדל בין הגל לתפיסתו העתיקה של אפלטון.אצל הגל, התרבויות הרבות הן שברי אור שונים או היבטי אור שונים. אצל הגל יש מן ההכרח ההיסטורי המחבר את האגטון עם הפטריום – הרציונלי הוא הטלוס, חובה להיות, ואילו התאונות של המעשה הן בד בבד תכסיסים או עור ות למיניהן שמבטאים התקדמות רציונלית. למען האמת, הביטוי, ״הפילוסופיה של ההיסטוריה״ מופיעה לראשונה בוולטייר 1750.לפני כן הוא בא לידי ביטוי בעיקר בוויקו ורוסו. ויקו בעיית ההכרזה של חוק הטבע. לא כל התרבויות מוכנות לכך, ולכן אין חוק במובן האמיתי של המילה. אוניברסאלי, בפרט. הרציונלי הוא להיות ממשי? תמיד יש את הרווח ותמיד יש לקראת סופיות פתיחה מחדש. ההיסטוריה חוזרת על עצמה במעגליות.רוסו – הדיסקורס השני על אי השוויון- ההשקפה שההתחלה של בני האדם הייתה לא מושלמת, ברברית, פראית, קניבליסטית, איך שלא תקראו לזה, הייתה כמובן לא חדשה או מקורית לרוסו. זו הייתה השקפתם של הפילוסופים הקדומים, כפי שניתן לראות בצורה הברורה ביותר מ״החוקים״ של אפלטון אם קוראים אותו בעיון, ובשיר של לוקרטיוס, ספר 5.5. עם זאת ובאופן מוזר משהו, השקפה זו לא הובילה בעת העתיקה לשום דבר כמו פילוסופיה של היסטוריה.ספרו החמישי של לוקרטיוס מעניין במיוחד מבחינה זו. לוקרטיוס נותן את מה שעכשיו ייקרא היסטוריה של האדם החל מההתחלה בטבע הלא שלם, של האדם כפחות או יותר לא מובחן ומופרד דיו המחיה, פוטנציל ותו לא, ועד יסודות הערים וכו ‘. אבל מה ההבדל בין סיפורו של לוקרטיוס לבין החשבון הדומה לכאורה שסיפר רוסו עליו בשיח השני על אי השוויון?השיח השני של רוסו מבוסס על לוקרטיוס; לכן השאלה רלוונטית במיוחד. בפשטות רבה, עבור לוקרטיוס תהליך זה מתרחש לעתים קרובות עד אינסוף. האדמה מופיעה, בהמשך האדם, וישנם שלבים שונים, מהאידיוטים המפוחמים בתחילת הדרך עד הערים ואז הלאה והלאה, שוב ושוב, ואז גם סוף האדמה, כמובן, סוף האנושות. ושוב, המעגליות הזאת, תחילה בהופעת האדמה וכו.ואילו בתפיסה המודרנית – אצל כל הכותבים הללו, בין אם הגל, רוסו, או מי שתקחו – יש רק תהליך היסטורי אחד. כמובן שהמרקסיסטים כלולים באופן טבעי במהלך מודרני זה; ההבדל הוא בהגעה לפני או אחרי המסיבה.רוח הדברים היא כזאת, לפחות בבין לבין מסיבה:טבע – נומוס, עכשיו, בהיסטורית, גישה היסטורית, המוסדות אינם עוד נומוס אחד. הם נומואי, רצף של מעשים אנושיים, שינויים של מוסדות, המתגלה לנו כטלוס, אנרגיה. במילים אחרות, לא עוד מעשה ידי אדם אלא ידיים של בני אדם רבים מעורבות כאן. בהיסטורית, אנחנו לא נדבר יותר על טבע מול אדם, מעשה ידי אדם- אנחנו נדבר,במקום על ההיסטוריה כתהליך. צמיחה של מוסד. ההיסטוריה תקבל את המושג הביולוגי טבעי של טבע. אריסטו עובר להיסטוריה. ההיסטוריה אבל קודמת בסדר האמיתי של הדברים לטבע, להבדיל מאריסטו.כאן, אנחנו חיים בתהליך. זמן בתוכו. אין ראיה של שינוי בתוך כל זה. אתה חלק מכל זה. אתה לא בקאסטה אבל אתה כן בסוג של קאסטה אם שם לערער תפיסה זו של טבעיות. הטבעיות הזאת באה עם האידיאליזם של ויקו והסתיימה לה באלוהים כאדם מדבר כל אצל הגל. התהליך היה היסטורי זה, עכשיו. כשהוא היה היסטורי עכשיו, הוא לא היה סתם צמיחה אינסופית באותו דבר – נסביר.ביולוגית, אריסטוטליאנית, הטלוס זה המלאות או האנרגיה או הדבר פועל בהתאם לטבע שלו. יש ג׳נסיס של coming into being and passing awayכאן might is right אחרי שהיה כבר הגל או מרקס.