אבי קוג׳מן הגל: האני מדבר בין לבין


אם המושג הוא האחדות הבסיסית או הייחודיות של כל השיח הפילוסופי, הרי שהשיח יכול להיות מוגדר כ”שיח המדבר את עצמו כמו שהוא מדבר על משהו [שאינו עצמו, עדיין] ״. אחדות זו איננה חושפת עצמה אלא בהדרגה, לאמור :רק בהיסטוריה של המחשבה עצמה כאני היסטורי. כדי להתחיל פילוסופית, כלומר להגיע לשיח על המושג או הלוגוס, אנחנו צריכים לנתק את ״המושג״ (המילה) מן המהות הספציפית לכאורה של האובייקט שהוא מסמן, ולהשאיר אותו, במקום זאת, לטיפולה של תחושת המובנות ההגיונית, בתור שיח המנסה את גבולותיו שלו, באופן דיאלקטי, עד למצב של שלילת הנקודה כעובדה. לדברי הגל, השיח הפילוסופי שלוקח את המושג עצמו כאובייקט, הופך את המושג לשאלה או השערה של האני.


יש להבדיל בין המושג -תוכן המועבר על ידי המושג – לבין המהות שהופכת את האובייקט לזהותו או” הגוף “שלו. רק מהגל אנו מסוגלים להבחין במפורש ובאופן הולם בין מושג לבין המשמעות של האובייקט / מהות. ממה מורכבת האבחנה הזו? ה”חוליה “המאחדת את המהות לגוף האובייקט היא דבר בלתי-מומס, הכרחי: האובייקט ״חתול״ לא הופך לכלב. “המשמעות של המושג, לעומת זאת, ביחס למורפמה שלו, הנה שרירותית לחלוטין. המורפמה לא בהכרח מובילה לשינוי במשמעות של הרעיון” חתול “, גם אם הוא היה הופך לכלב. מצד שני, האובייקט עצמו איננו משתנה. דוגמא היפותטית וקיצונית כמובן. בגדול לדברים בעלי משמעות היסטורית, נוגעים ומשנים את האני, הם גם ברי שינוי. לשם כך, טוב שיש אמירות אפשריות אף אבסורדי

ות.
בכל מקרה, השיח הפילוסופי אודות המושג יכול להיפגע בגלל שני דברים:


1. היכן שהמשמעות מתקפלת חזרה אל המהות, הדיסקורסיבית נסוגה לכדי שתיקה מוחלטת מכיוון שאנו מסתכנים כעת בהתפתחות של שיח, בעולם של דברים שנשלל ממנו כל דיקורס על המושג עצמו.


לעומת זאת, (או 2:) אם הדיסקורס מתקיים בעולם חסר הוויות או מהויות, הרי שהוא מצטמצם למשמעויות של מילים לא מתארות או מצביעות. כך, השיח מתקלקל, עד שהופך להיות נטול משמעות מכיוון שמדובר במצב של תנועה דיסקורסיבית המדירה את המילים עצמם, כלומר, עולם ללא מסמנים; בעולם כזה אני מדבר רק כדי לשתוק תיכף.


האמור הולך לשכל כדלקמן: “אם ה”שלם” היה אובייקט בלבד או דיבור בלבד, הרי לא היה לנו בנמצא מושג שעליו אנחנו היינו יכולים לדבר. שכן במקרה הראשון הייתה רק “מהות” אחת של עולם זהה לעצמו, בלתי ניתן לתיאור ואילם בעצמו, בהעדר רבים המבטאים אחד כשמבטאים אספקטים כמומנטים של אותו אחד. בעוד שבמקרה השני למושג תהיה משמעות חסרת משמעות לעולם עצמו; לוגיקה ללא עולם, וכתוצאה מכך לכלום אין משמעות.כתוצאה מכך, הפילוסופיה יכולה להיות רק “אקטואלית” על ידי הבחנה דיסקורסיבית (מפורשת או מרומזת) בין תפיסה חושית ראשונית למהות, המאפשרת להציב (במפורש או במשתמע) את שאלת המושג כשלעצמה- “כשלעצמה”- זו איננה עדיין-אבל יכולה להיות- מהותו של אובייקט (בלתי ניתן לשלילה בעולם-שעליו–מדבר) ו / או משמעות של מושג מתפתח (בלתי ניתן לפירוק ביקום של דיסקורס, כלומר בעולם-שבו-אתה- מדבר): אבל זה הרחק הלאה.


ייזכר כי נקודת המוצא של אפלטון בדיאלוג נעוצה בפרדוקסים של זנון. מטרת הפאזלים הגאוניים הללו הייתה, כידוע, לבסס את הדוקטרינה של אלאה, בדבר של פשטותה של ישירה, וזאת בעקיפין על ידי הצגת האבסורדים הנובעים מהנחת ריבוי ממשי, כאשר הטיעון הספציפי שציטט אפלטון על הקושי הוא ריבוי אמיתות או //תכונות הפוכות. איך יכול להיות שאותו הדבר יכול להיות אחד ורבים, כמו שלא דומה? האם לא ברור שבמקרה כזה האחדות או הרבים חייבים להיות הופעה גרידא? וכפי שאפשר להעלות על הדעת ריבוי רוחניות אמיתי ללא יחידות אמיתיות, אנו נאלצים לקחת את האחדות כממשית ואת הרבים כמראה גרידא. כזאת הייתה הצורה הגסה שבה הבעיה של האחדות במגוון הציגה עצמה בפילוסופיה.


הפרדוקסים האלה לא הקהו את הפתעתו של אפלטון מהמסקנות של פרמנידס. ספציפית, האחרון ודאי הפתיע את כולם כשאמר+++: מחשבה [שחושבת או מעלה על הדעת את המושג] ו! ‘הוויה [קרי: האחד] הם אותו דבר בדיוק [לדעת! ‘נצחיות (או!’ אחד-לבד-ללא כל תנועה); לדעת זאת זה לדעת את האחד כשזה עכשיו, כהווה של אחת של זמן ] (ראה , 18, B, 5):” מעשה החשיבה (noeïn), כמו הסיבה והראייה של הזה אשר המחשבה חושבת (noema), אחד הם. למה זאת הפתעה, סתירה באמת? כי לא ניתן למצוא מעשה של חשיבה בלי ה”זה -שהוא -עכשיו נוכח״ (éontos), ״הזה״ שלגביו ובו מעשה החשיבה זוכה להיות מבוטא ורבאלית; למעשה, אין מרחב חללי לעולם הדברים והמשמעויות:האחד הוא כמו שהוא, וכמו שיש, ולעולם לא יהיה שום דבר חוץ ממה שהוא, מכיוון שאלת הגורל (מוירה) קשרה אותו כך שיהיה שלם [(כלומר ללא חלקים מרובים) או אחד] בלתי ניתן לשינוי “(שם, 8, 34-38).


ההבדל בין ופרמנידס. מבחינה פילוסופית, עם הראשון, כל הדברים הם מתוך האחד והאחד הוא מתוך הכל, הלוגוס הוא זה שמוביל את כל הדברים המתהווים, ואילו אצל האחד זה האחד-ללא תנועה-כל-לבד.


מבחינת שיח: התזה של מורכבת מההנחה כי הדיבור הוא הכרח חיוני רק אם הוא בלתי נמנע, רק עד הסופיות המוחלטת של אותו דיבור. פרמנידס מדבר כדי לשתוק באופן סופי, אחת ולתמיד “בלי לומר אי פעם בשום מקום מהי המשמעות של להיות. אפילו אם השקט הוא רעש פרובוקטיבי, מזמין, שוב, את מה שאנשים אחרים אמרו או את מה שהוא כבר אמר בעצמו ; השקט הוא שקט גם באין בהתקדמות, שום וואנדר.


באשר הסינתזה הפילוסופית של הגל, הרי שהיא אמורה לאפשר לכל אחד, עצמו בכלל זה, לומר מחדש וללא הגבלה את מה שנאמר על ידי האחר וכך מה שהאדם אמר על עצמו, את עצמו. בשני המקרים, לשיח יש סוף, אפילו מטרה, מושג (סופי, וכך התחלה- arch בתור eternity, נחשף לזמן כאדם היסטורי, עד לחתונה בין הנצח לנצחי,ההגעה של הנצחי לזמן עכשיו, לא שוללני, פוליטית, כמהות לאובייקט, לעומת השיח היוצא ממנו, ממשיך אותו): לפיכך, השיח, הלוגוס, אמור להיות מוגדר או לכל הפחות, ניתן להגנה. אבל אם מטרת השיח התיאטיסטי הוא “שתיקה מוחלטת”, הרי שזו של השיח הסינטטי היא החזרה הבלתי מוגבלת (מכיוון שהיא מתרחשת, חוזרת ונשנית בכל מקום תמיד) של כל מה שמישהו אמר פעם.


אחר מטרה זו רדף השיח של האנטי-תזה, פרט לכך שהוא לא מגיע לשום מקום, ובכך אין לה סוף (במובן של השלב האחרון, ושל המטרה שנאמרה כראוי, כלומר – מטרה שהפכה לנגישה ועדיין מספקת). מכיוון ששיח זה נאמר כנגד עצמו ומבטל את עצמו בדיסקרטיות (מבלי לרצות, בשונה משיח תאיסטי שנפסק מרצון), או מכיוון שהוא מתפתח בלי סוף (בעל כורחו, הוא, הרי, מבקש רק להמשיך). כך, עצם מטרת האנטיתזה היא “קביעות השיח” בהתחדשות נצחית ללא סוף סופי, והאמת, בלי התחלה. האנטיתזה מדברת רק כדי לומר שאנחנו תמיד בזמן, מקום, יכולים לדבר, מה שמאפשר את עצמו על ידי דיבור הולם, לעצמו, בתוכו, בעוד התזה של פרמינדס תניח כי אנחנו תמיד שותקים איפשהו, שם לנצח, וכפי שצריך להיות

%d בלוגרים אהבו את זה: