שתי נקודות אגב קריאה בעמוד או שניים ב-מעבר לטוב ורע של ניטשה.
ניטשה ופרויד (1). ניטשה ומרקס (2).
- פתאום מגיע החמור לדף של ניטשה, הנה הגיע החמור. חמור הגיע; הוא מודיע כי החמור שם, כבסיס לדברים; במילים אחרות, החמור הוא כמשהו שאומר כן – אני מודה, זה לא לגמרי מודע או אני לא מודע לגמרי לסיבה שלי, למחוייבות האישית שלי, למעשה הפילוסופי. אולי אמת, אולי רצון לעוצמה, כלומר, אולי המשמעות של אותה אמירה – דבר שיש בו אמונה, אמונה איתנה שאינה יכולה להטיל ספק, קשורה לשאלה הבאה שניטשה מעלה, ולפיה, לכל חוסר מסכות יש כשלעצמו מסכה שאינו יודע שהיא מסכה; ואילו הפסיכולוגיות המדעיות של ימינו כנראה אינן רואות בכך די.
ההבדל בין ניטשה לפילוסופים הקודמים הוא בזה שהוא יודע כי לרצון שלו לאמת יש בסיס שהוא, ניטשה, לא יכול להפוך למודע. האחרים לא האמינו או לא שקלו את האפשרות שיש בהם, במעשה הפילוסופי שלהם, חמור כזה – בלתי ניתן ללימוד, משום שלא היה מודע – שהנחה את מחשבתם כל הזמן. פרויד זונח את החמור ואגב כך הופך לחמור? אני מתכוון ביחס לפרוייקט שלו, הפסיכואנליזה. הוא ככותב אותה. Pulcher et fortissimus
- הדוקטרינה לא אמורה להיות אמיתית בפני עצמה, אלא יצירה של ניטשה, שעשויה להתממש אם גברים יפעלו על פיה-עם משחק מילים גרמני, der Versuch (ניסוי) הוא eine Versuchung (פיתוי). ואם גברים יתפתו לכך מספיק, אז זה יהפוך למציאות. זה שוב מוטל בספק, פרשנות זו, מכיוון שניטשה מלמד שתורת הרצון לכוח תמיד הייתה נכונה, רק גברים לא ידעו את האמת הזו.
מרקס: ביקורת הנשק לנשק הביקורת דרך הנישואין בין הרעיון כאמת מאחורי הקלעים, כפרה-היסטוריה, לבין ההמון. אצל ניטשה, המאבק האחרון, להציל את האדם מהאדם האחרון. כאן, זאת הנקודה המסוכנת שלו. כאן, הפתח האמיתי לנאציזם, שעה שהאדם האחרון זה הניהליזם של ליברליזם המופיע כקומוניזם, להבדיל מהפוליטי הבעייתי עד מאד אצל ניטשה. אצל פרויד זה קל, הוא אפילו משתמש ביהדות שלו כסיבה וכתירוץ.
השאר תגובה