ויקו על האלים הפאגאנים

״זה היה טבע פראי ואכזרי; אבל, עם הטעות באי זיהוי פרי רוחם , בני האדם החלו לפחד נורא מהאלים שהם עצמם המציאו״.

זה הבסיס מויקו:

“לטבע הראשון, ומתוך אשליה של הדמיון, החזק ביותר בין החלשים ביותר בהנמקה, היה אופי פיוטי או יצירתי, שייתכן שמותר לנו לכנות בשם אלוהי, כיוון שהוא ייחס לדברים פיזיים הוויה של חומרים המונפשים על ידי אלים, הקצה שמות אלים אליהם, וזאת לפי הרעיון של כל אחד ואחד מהם. אופי זה היה של המשוררים התיאולוגיים, שהיו החכמים הקדומים ביותר בכל העמים הגויים, כאשר כל העמים הגויים התבססו על האמונה שיש לכל אחד מהם אלים מסוימים משלו.”

“מתקופה זו נותרו שתי תכונות נצחיות: האחת, שהדת היא האמצעי היחידי שהוא חזק מספיק כדי לרסן את הפרא והזעם של העמים; והאחרת, שדתות משגשגות, כאשר אלה שעומדים בהנהגתן, הם עצמם, באופן אישי, אנשים דתיים ומוסריים”.

ויקו דוחה את ההשקפה הפשטנית או הרציונליסטית, לפיה הדת מבוססת על הונאה. לא בוצעה הונאה פרופר, אך היו דברים מעולם. כמו רמאות עצמית והולכת שולל של המרומים עצמם את עצמם, בעצמם; הם עצמם פעלו בתום לב. הם יצרו את האלים בדמותם הפראית שלהם. . . . אנו תמיד זקוקים לדת כדי לרסן את העם – כלומר, אנשי הדת, בניגוד לפילוסוף. אבל הדת מאבדת מכוחה כשראשי הדת מפסיקים להיות דתיים בכנות מלאה:

״החוק ההרואי, חוק הכוח, אשר מבוקר על ידי הדת, אשר לבדה יכולה לשמור על הכוח בגבולות שבהם אין חוקים אנושיים או חוקים חזקים דיו כדי לרסן אותו.” – ״חוק הכוח הזה הוא חוק אכילס, שהפנה כל טענה לקצה חניתו״. זה שלב היסטורי. ראשוני.

יוון. מיתוס כשאין עיר או חוק —דת…ריסון מול חוק לא מספיק חזק… זה הכרחי בשביל חוק אנושי: הוא החוק המוכתב על ידי התבונה האנושית, בשיא פריחתה. כאן כבר המקום הוא פוליטי. תחילת הפוליטי. השלב השני הפוליס / ואז אימפריה. עדיין לא נצרות.