פילוסופיה

הולדרלין או המשוררות: היידגר מול פאולוס הגוי בשואה.

Estimated reading time: 26 minute(s)

איסוף מורכב ועדיין הבהיר ביותר של הקריטיקות של היידגר, והפילוסופיה שלו מתנקזת ל (1) הפילוסופיה המערבית כהיסטוריה של מטאפיזיקה, (2) מצוקות המודרנה, (3) הצורך בהתחלה האחרת לפילוסופיה, ו (4) החינוך הכנה הדרוש לבני אדם לחשוב על התחלה אחרת (וכך גם הטקסט המרכזי עליו אנו מתמקדים כאן), ראה מרטין היידגר, תרומות לפילוסופיה (של האירוע). הנקודה העיקרית שאיתה חוזרים להוויה וזמן היא ההוויה כטכניקה- כך, האונטולוגיה הנאציסטית של אריסטו, האירוע של היטלר כמתנה והמעבר לשירה. פלוס והנה הפילוסופיה הפוליטית שלו כאונטולוגיה פוליטית, כאירוע.השירה מתקרבת לשם, סוג מסויים: שם, כאן, זאת ההכנה. הכנה זה חינוך. מה זה חינוך? ביטול של האני וההם בהתרחשות חדשה, היה אומר, מלחמתית: אבל בוא נצמד למילים הלא אומרות כלום: לאורך כל דרך המחשבה של מרטין היידגר, “חינוך אמיתי או אותנטי” פירושו חינוך לחשיבה. במילים אחרות, חינוך – המובן במונחים של מה שהכי מתאים לו, מה שמביא את החינוך הכי הרבה לשלו – פירושו להכין את בני האדם לחשיבה. חושבת (או העולמיזציה של כדור הארץ, להשתמש במונחים “האמצעיים” של היידגר) פירושה השתתפות פעילה בסוג הגילוי העולמי המיוחד שדרכו (1) בני אדם, (2) הגופים האחרים איתם אנו מתמודדים, (3) ההוויה שלנו עצמנו וישויות אלה, ו (4) וההוויה עצמה- במקרה זה, “כולם” נכנסים “יחד / בו זמנית” לאירוע של Enowning “או ארייניס, “אירוע אמת” או התרחשות משמעותית של אמת אונטולוגית.ההכנה היא לא רק שירה. זאת שירה כלא פילוסופיה. התנ״ך מתאים להיידגר כשלא מתאים לא כמו שהמזרח מתאים לא כשלא מתאים. העניין הוא becoming כאירוע.השיח עצמו מתחיל בהרצאות של על ה-משורר הגרמני מבחינתו, שלפיו מביא לנו נקי יותר, אפשרות אחר למחשבה כפואטיזציה וכן על האלים שקמים אחרי האלים המתים. עבור היידגר:holderlin is our most futural thinker, because he is our greatest poetכאן איפשהו מתחילים. בהרצאות האלה כהכנה להתחלה.אבל בשביל זה צריך לרצות את המסע:Reluctantly / that which dwells near the origin abandons the localeקורס ההרצאות הראשון של היידגר על הולדרלין: “גרמניה” ו”הריין “(1934-35)קורס ההרצאות הראשון של נופל כמעט בדיוק לשני חצאים, המחצית הראשונה מוקדשת לניסוח הגישה הראשונית ל”גרמניה “, והשנייה לפרשנות של” הריין “, שבשלבי הסיום שלה חוזרת ל”גרמניה” על מנת להציג את האחדות הפנימית של שני המזמורים ולחשוף את מה שהיידגר מכנה האזור ה’מטפיזי ‘של המשורר הולדרלין.המחצית הראשונה של קורס ההרצאות חשובה במיוחד, שכן היידגר מקדיש כאן מאמץ ניכר להשגת הבנה מקדימה של פואטיזציה (דיכטונג), מהותה ואופיה הלשונית.אולם המהות המבוקשת אינה מהות כלשהי אוניברסאלית של משורר באופן כללי, אלא המהות של משורר זה, של הולדרלין: מהי המהות המשוררת את עצמה של משורר יחיד זה. לפיכך אין לכפות אותה מבחוץ, כביכול, באמצעות יישום פילוסופי של מושג משורר למופע מסוים זה. במקום זאת, יש ללקט אותו על ידי התנסות בכוחו של המשורר עצמו, באמצעות מפגש “מתחשב” עםביטוי של ביינג‖ שמושג במשורר זה. (GA 39, 6) 7 הלדרלין הוא “משורר המשוררים” (30), אחד שמשורר שירה בסמיכות לחשיבה, לאמירה מתחשבת ביותר של ביינג במילה הפואטית. לפיכך, החשיבה עצמה דורשת חוויה אחרת, לא כמושג פילוסופי, אלא כפי שהיא מוגדרת פואטית, כאן, ובאמצעות הפואטיזציה עצמה.הולדרלין הוא אכן, מתעקש היידגר, “ההוגה העתידני ביותר שלנו, מכיוון שהוא המשורר הגדול ביותר שלנו” באמצעות ניסוח זה, היידגר גם מאותת כי סוגיית הביטוי של ביינג בפואטיזציה זו תוכיח שאין להפריד בין שאלת ההוויה, או האנחנו מהעם הגרמני – שאלה אליה הוא יפנה בקרוב בצורה מפורשת יותר. טענה זו, בנוסף, מצביעה על הקרבה והשייכות המשותפת (אם כי לא הזהות) של חשיבה ומשוררות, כאשר “מחשבה” היא משהו אחר שאינו הפילוסופיה המסורתית ומכוונת באופן מרומז לפואטי.תופעת ההתכוונות, ואכן של מה שהיידגר מכנה התאמה מהותית, תוכיח את עצמה כבעלת חשיבות מכרעת כאן.המשימה שלנו בלחוות את המשוררות של הלדרלין היא לא לזקק ממנה איזה תוכן רוחני או משמעות סמלית, אמת מופשטת כלשהי, אלא להתנגד לתפיסת השירה היומיומית והנפוצה שלנו, לחוות את כוחה של המילה השירית בחשיפת עצמנו בפני ―אמירה‖ או its telling‖ (Sagen), ההוריזון המקיף שלה ולהגדרות התהודה והתנודה שלו, ולעשות זאת בכדי לתת לעצמנו להיקרע מהמילה הפואטית בעצם הופעתה. שכן בניגוד להבנתנו היומיומית, מסביר היידגר, השפה אינה ניתנת לצמצום לאמצעי ביטוי המבטא משמעות רוחנית כלשהי; זה בכלל לא מה שזה נראה, משהו שנמצא בהישג יד שיש לנו, בדיוק כמו שיש לנו נניח איזה רכוש פרטי.במקום זאת, כפי שהוא מנסח זאת בכוח, “לא אנחנו בעלי שפה, אלא אנחנו בידי השפה.” (23)משורר הוא, ראשית, סיפור בדרך של ביטוי שמצביע. בשיר ―As When on Holiday …, öld Hölderlin כותב:ובכל זאת זה הולם אותנו, תחת סופות הרעמים של אלוהים, אתם המשוררים! לעמוד בראש חשוף, לתפוס את קרן האב עצמה במו ידינו, לעטופה בשיר ולהעבירה לעם – את המתנה השמימית.המשורר, במילותיו של היידגר, כך רותם את הברקים של האל, מכריח אותם למילה ומציב את המילה הטעונה הזו בברק בשפת עמו. (30) בחשיפת עצמו ל”מחץ ” כוחו של ביינג, ‖ למשורר מוטלת המשימה לקבל את קריצות האלים ולהעבירם לעם, ובכך המשורר שלו הוא, כלשון השורה האחרונה של הפזמון “זיכרון,” מכונן ‖ (סטיפטן) מכל מה שנשאר, “ייסוד של ביינג”, כלשונו של היידגר, כזה שמבסס תחילה את הדסאין ההיסטורי של עם.אמנם מנקודת מבט יומיומית נראה כי במילותיו של הולדרלין הוא “התמים ביותר מן העיסוקים השונים” (33), כעוד פעילות תרבותית ראויה לציון בין היתר, הרי שהאמת היא אחרת בתכלית: המשורר מגדיר ומייסד את התנחלות האדם על כדור הארץ הזה.—בעקבות המיקום הראשוני הזה של שפת המשוררת של הולדרלין, היידגר פונה תחילה לשאלת ה”we “של עם היסטורי – שאלה שהוא מפתח מתוך ה”סערה” של סיפור ההמנוני “גרמניה” – עם תשומת לב מיוחדת לזמן ―we‖ זה; ושנית, לפתיחת “ההתאמה היסודית” של השיר “גרמניה”, המתגלה ככאב של “אבלים קדושים” עם מי המולדת.המולדת, היידגר מתעקש, היא לא מקום הולדתו של עםפ או אזור גיאוגרפי, אלא “כוחו של כדור הארץ” שעליו שוכן האדם באופן פואטי Dasein ההיסטורי שלו. (88) האבל הוא “קדושה”: לא אבל, אלא אבל הנובע מחוויית “טיסת האלים” המוצגת בשורות הפתיחה של גרמניה. ―האבל ‖ ככאב ולחץ הנובעים מההכרח להתכחש לאלים של פעם, אינה רק שמירה על האלים שהיו, אלא בו זמנית מוכנות והמתנה לעתיד לבוא. ההתכוונות השירית נפרשת בדיוק כמו ‘כוח הזמניות’ הזה בו אנו נקרעים לשני הכיוונים הללו, כאשר אכלוס ‘זמן זה שדומע’, אם להשתמש במילותיו של הלדרלין, הוא בדיוק הפעולה במרחב הזמן של עם היסטורי. הוא זמני, כוונון פואטי. (109) זמן זה של ה”וו, “של עם היסטורי, לעומת זאת, אינו בטוח ולא ידוע; הוא נשאר מוסתר מאיתנו, מתעקש היידגר, ולכל היותר יכול להיות מקורב על ידי המשורר שנשמתו, כלשונו של שירו ​​של הלדרלין “אל הגרמנים”, מועברת מעבר לזמן שלה.‖ המשורר מחפש את הזמן האמיתי בתוך הזמן שלו, מעיר היידגר, המשורר נעדר בהכרח מתקופת ימינו (50); עליו לאכלס את “שיאי הזמן” (52), ושהותו על פסגות הזמן, כיוצר, הוא – המתנה מתמשכת ומחכה לאירוע [ארייניס]. היטלר/ אין כוח לנאצי—משורר שוכן קרוב למקור (Ursprung). על פי הסטרופוס השני, הוא שומע את הנהר במקורו, בתהום הקרה ביותר, ‖ עוד צץ; בני תמותה בלבד, לעומתם, ברחו מהמקום. עם זאת המשימה של משורר זה אינה לחשוף את המוצא ככזה, אלא את הנהר בתור אמירה מוסתרת שבקושי חושפת את כל החידה. ואת זה ניתן להשיג רק באמצעות חשיבה פיוטית על כל מהלך הנהר, כפי שנקבע על ידי היחס שלו למוצא, יחס שיוכיח שהוא כי הוא א-הרמוני מהותית. ואילו בני תמותה בורחים מהמקור ומטפלים רק במה שכבר צמח, מבלי לחשוב על צמיחתו (או אם הם חושבים על המקור, הם חושבים רק במונחים של מה שכבר צמח, וזה מטאפיזי, בעיה); משימת המשוררות של הלדרלין שונה:״אולם כשם שהמקור שרק צמח אינו המקור, הוא גם לא המקור לכבוש בלבד. במקום זאת, כל מהות המוצא היא המקור הכבוש בקפיצתו. אולם הקפיצה עצמה הופכת לראשונה להיות מה שהיא בזמן שהנהר עובר את כל מסלולו; זה לא מוגבל לתחילת מהלכו. כל מהלך הנהר עצמו שייך למוצא. המוצא נתפס במלואו רק כמקור הכבוש בצמיחתו, כזה שכבר צמח״. (202)אולם משהו מכריע קורה במהלך זרימת הריין. למרות שמקורו במקור לעבר אסיה – שהיידגר מצייר בהמנון אחר, כולל את יוון – כיוון מקורי זה נקטע פתאום, והנהר פונה צפונה, לכיוון גרמניה, דבר המעיד על “רצון נגדי” לרצון המקור המקורי. איננו יכולים להעביר כאן את כל הפרטים או הדקויות של הניתוח שבא בעקבותיו של היידגר, ונצטרך לחזור ל”הריין “בדברינו על” האיסטר. די כאן כדי לציין כי היידגר ממשיך לפרש את הניגוד הזה. -יהיה כמריבה ו”איבה מבורכת “בתוך הביינג, מהפך נגד שעדיין הוא אחדות (” מבורך “), וללכת לפרוש, במקום, את האניגמה הזו מבחינת מה שהולדרלין מכנה” אינטימיות, “Innigkeit.”אינטימיות” לא מתכוונת לכל סוג של יחסים אנושיים: זו המילה שלו לאותה אחדות מקורית … להוויה כזו. (250) Innigkeit היא המילה של הלדרלין על היות הטבע עצמו, בהיותו זה, ―כאשר ביום החג …, נאמר שהוא “אינטימטיבי” (מרמז) – כמו המשוררים עצמם. המשוררות של משורר זה איננה אפוא אלא טבע שמתהווה – טבע המספר על עצמו ומייסד את ישותו באמירה כזאת:מכיוון שהמשוררים אינם מכוונים לטבע כאובייקט, למשל; מכיוון שלמעשה, הטבע “כמו ביינג” מוצא את עצמו באמירה, אמירתם של המשוררים כאמירה עצמית של הטבע היא מאותה מהות כמו זו האחרונה. זו הסיבה שנאמר על המשוררים: הם ‘מרמזים על התמיד’. (258).”הטבע” כאן הוא אפוא לא ישות, אלא מילה לביינג עצמה. עם זאת, אין אפשרות לקבוע את טבעו כלא ידוע למשורר, שכן משימתו של המשורר היא למצוא, באמצעות הדיבור הפואטי שלו, את מגוריו ההיסטוריים של העם, על כדור הארץ הזה, למצוא את הארץ כארץ וכמולדת של העם. 25 (259) שאלתו של עם זה – של ה”וו “ושל הזמן ההיסטורי של ה”וו,” הרגע ההיסטורי – היא, כפי שציינו, מרכזית בדאגתו של היידגר כאן.שאלת ה”וו “היא השאלה של הגרמנים.הלדרלין הוא לא רק ‘משורר המשוררים,, הוא ‘המשורר של הגרמנים’, אחד שחייב להיות מעצמה או כוח בהיסטוריה של עמנו. הנושא נוגע – ‘פוליטיקה’ ברמה הגבוהה ביותר ותחושה אותנטית, עד כדי כך שמי שמשיג כאן משהו לא צריך לדבר על ה”פוליטי “. (214) שכן ה”פוליטי” במובן הצר יותר של ענייני המדינה נובע תחילה משירה: – […] הדסיין ההיסטורי של העמים … נובע משירה, ומהאחרון נובע מהידיעה האותנטית במובן של הפילוסופיה, וגם מההשפעה של הדאזין של עם כעם דרך המדינה – פוליטיקה. ‖ (51) ככה בדיוק מדבר על היטלר גם…לקראת סוף ההרצאות בנושא “הריין” היידגר חוזר לשאלה זו של הרגע ההיסטורי, של הרגע הנקרא בגרמניה “כ- Dasein ההיסטורי שבו ודרכו המהות של האדמה הזאת מוצאת את עצמה ומשלימה את עצמה. (289) אמצע הזמן הזה, לעומת זאת, מתעורר תחילה מעובדת היותו היה (מעוף האלים) והעתיד (להיות מושתת על שירה), וככזה, אין האדמה היא דבר שניתן, אלא זהות שיש להשיג תחילה במאבק ובאמצעותו.היידגר פונה כאן, לסיום, למכתבו של הולדרלין לבולנדורף מ -1801 (אותה השנה בה נכתבו שני המזמורים), המתעקש כי מאבק הקיום ההיסטורי הוא תמיד להפוך את מה שניתן לאחד כשלך (―one שלה, “הלאומי”) למה שניתן אחד כמשימה (“השימוש החופשי בלאומי”). עבור הגרמנים, הניחנים במתנה של בהירות מושגית, סדר ותכנון, פירוש הדבר שיש ללמוד הוא ללמוד להיות מוכה על ידי ביינג ‖ וזה ההפך מהמצב העומד בפני היוונים, שנפגעו מאש הבאה מהשמים (“האלימות של ביינג”, כפי שמתרגם אותו היידגר). היפוך זה של המצוקה ההיסטורית מעיד, מבחינתו של היידגר, על היחסים המיוחדים בין הגרמני ליווני:― הלחימה בקרב של היוונים, אך בחזית ההפוכה, אנו לא הופכים ליוונים אלא לגרמנים. ‖

רשומה רגילה

השאר תגובה