בסוף המאה הרביעית, דור אולי אחרי שזינון הרצה לתלמידיו על הסטואה מהמרפסת ההיא, יהיה זה אפיקורס מהגן שלו, אשר ייתן את התשובה השניה להיעלמותה של הפוליס או למצב האנושי בהעדר הפוליס או הפוליטי ככוח מרכזי. אפיקורוס יושפע בעיקר מדמוקריטוס, להבדיל מאפלטון או אריסטו. מהמערכת של האטומים והריק הוא ישרטט לנו מפה שלמה על האלים, הדברים ובני האדם או כך אנו משערים ממשורר רומאי שיכתוב 200 שנה אחרי מותו אפיקורוס. שכן, נותרו לנו רק קטעים אחדים מכתיבתו הענפה של אפיקורוס, כשעם דמוקריטוס המצב אף חמור יותר. כך, ההבנה שלנו את אפיקורוס הייתה קשורה למאה פרגמנטים וכמה מכתבים לחברים אלמלא המשורר הרומי ההוא – לוקרטיוס – דאג לפרסם את הפילוסופיה האפיקוריאנית בלטינית, בשיר דידקטי ארוך בשם De rerum natura – ‘הנוגע לטבע הדברים’.
(1) העקרונות שבהם החל אפיקורוס היו כמעט ההפך הגמור מאלה של זינון. את העולם שבו אנו חיים, העולם שלפנינו כשאנחנו פוקחים את העיניים, הוא זיהה ככזה המורכב מדברים לא יציבים, משתננים, נוטים לתנועה, דברים שמתהווים ומתפוררים. אך בעוד שזנום תפס בשינוי זה ובתנועה את פעולתו של חוק אוניברסלי, אפיקורוס תפס את הסיפור כאן בתור כאוס פשוט. המרכיבים של הקוסמוס, לדבריו, הם ‘אטומים והריק’ – מספר אינסופי של חלקיקים בלתי נראים, הנעים באופן תמידי וכפוף לצל, בחלל האינסופי, נתקלים האחד בשני אחרת מדי פעם, ולעתים מתקבצים יחד לפרקי זמן קצרים כדי לחבר את הדברים הגלויים בעולם. מההתחלה הבלתי מתפשרת הזו, אפיקורוס הסיק והבין את המרכיבים העיקריים של הקוסמוס כפי שהיוונים הבינו אותו, נתחיל באלים.
האלים, לדבריו, הם יצורים החיים חיים מבורכים ובלתי מעורערים ובין היתר, הם הצופים המשועשעים וחסרי העניין של המתרחש בעולם. הם אדישים לחלוטין לאופן שבו בני אדם מתנהגים, ואין להם שום רגשות או רעיונות לגבי האופן שבו בני האדם צריכים להתנהג. לפיכך, אין לנו לאהוב ולא לפחד, אלא רק לקנא בהם על קיומם הבלתי מעורער. אין ‘השגחה’ לעזור לגברים בקשיים ולתגמל את מי שמתנהג טוב; ואין ‘נמסיס’, או עונש אלוהי, על מעשה רע. אין ‘גורל’. דוקטרינה זו אודות האלים נועדה כשלעצמה כהרגעה לאנשים שבערב זה של אמונה דתית יוונית, נעקפו מפחד גדול מאלוהיהם. אפיקורוס האמין ש’תיאולוגיה ‘זו תשחרר את היוונים מפחדם מכעס אלוהי ועונש אלוהי.
(2) העולם הטבעי של הדברים הוא עולם של שינוי ותנועה שאין בו שום סדר ואינו מציית לחוק. הדברים הם אשכולות זמניים של אטומים שמתהווים וחולפים מקיומם באופן מקרי – גם הצורך וגם המטרה נעדרים מהקוסמוס; אין שום דבר מלבד סיכוי. באופן דומה, בני אדם מורכבים מקונגלומציות ארעיות של אטומים. אבל הם יצורים מסוג משונה. במהלך קיומם הזמני, יש להם יכולת לבחור ולקבוע את תנועותיהם שלהם, יש להם כוח כלשהו לתפוס מה ידידותי ומה עוין לאושרם ולשימורם העצמי; ויש להם את הכוח לתקשר אחד עם השני בדיבור. הם חופשיים לרצות את עצמם; אין להם חובה אחד כלפי השני ואין חובה לרצות את האלים, הם אינם שייכים לסדר אלוהי, רציונלי או טבעי.
אולם יש דחף טבעי בסיסי אחד המשותף לכל בני האדם: כל בני האדם רוצים הנאה ויש להם סלידה מכאב. כתוצאה מכך יש להבין כי כל הפעילות האנושית מופנית כלפי הנאה והימנעות מכאב. אך מכיוון שכפי שמבין זאת אפיקורוס, לחפש הנאה ולהימנע מכאב שייך ל’טבע ‘של בני האדם, הוא מסוגל לנסח את מצוותו להתנהלות אנושית בביטוי הידוע:’ עקוב אחר הטבע ‘. עבור הסטואיקאים. משמעות הביטוי הזה: ‘ציית לחוק הטבע; תן לתבונה לשלוט בתשוקה ‘. עבור אפיקורוס פירושו: ‘תן אמון בדחפים הטבעיים שלך; לרדוף אחר הנאה ‘. ‘הנאה אלוהית היא המדריך לחיים’. דוקטרינה נעימה ומרגיעה.
(3) החיים הטובים, אם כן, לבני האדם, האודימוניה: כל אדם ירדוף את הנאתו שלו – אך בשיקול דעת. החיים האפיקוריים לא דמו למה שהדמיון הוולגרי יצר מהם; זה לא היה כמו אורגיה. אפיקורוס האמין כי לאחר סיפוקן של תשוקות מעטות מהותיות, הנאה היא סוג של שיווי משקל שיש לשמור עליו בעיקר על ידי הימנעות מתשוקות וכך מכאב של רצונות לא מרוצים. בקיצור, הכאב הגדול ביותר הוא תסכול, והעולם הוא מה שהוא, בוודאי נמנע מכך אך טרק דרך צמצום התשוקות. זו, ביסודה, דוקטרינה סגפנית. אבל, לא משנה איזה אלמנט של שיפוט חייב להיות בחיפוש אחר הנאה, חיי האדם הטובים כלל לא עסקו ב’זכות ‘ו’לא נכון’, או במילוי ‘חובתך’ או בקיום חובות כלפי אנשים אחרים. ואכן, האדם הוא לא חיה ביחס לאנשים אחרים; לא רק שאפשר היה לחיות לבד, אלא זה היה ‘האופן הטבעי’ של החיים האנושיים- לחיות לבד.
כל אדם נמצא לבדו בקוסמוס אדיש כלפיו כמו לאחר. החיים הטובים יכולים להיות מושגים ללא פוליס, על ידי אדם אינדיבידואלי עצמאי שרודף אחר ההנאה שלו בשיקול דעת, ורצוי שהוא יהיה חופשי מקשרים עם אנשים אחרים. לאדם שאיבד את פוליס שלו, שבעבר נתן לו את אמות המידה שלו להתנהלות טובה, לאדם שמצא את עצמו משולל כל חיי אגורה משמעותיים, זאת בגדר נחמה והרגעה, אם אומרים לו שדברים אלה אינם נחוצים, וכי עדיין יש בתוכו את כל הדרוש לחיי אדם טובים. אם הסטואיק מצא מקום להיות בבית בקוסמופוליס, האפיקוריאן מצא אותו בעצמו. נראה כי שניהם היו מצוידים היטב לחיות באימפריה שתפסה את מקומה של הפוליס.
(4) כעת, מכל אלה נראה כי לדוקטרינת האפיקוריאן לא יהיה מקום לתיאוריה של הסדר האזרחי. זה נראה כאילו החברה האזרחית, החוקים וההתחייבויות שלה, היא משהו שאדם יכול בהחלט להסתדר בלעדיו. אם הסבר כלשהו על החברה האזרחית היה קיים בתורת האפיקוריאן, נראה כי מדובר בהפגנה מעט יותר מפורטת למיותרותה. אבל אפיקורוס הכיר בכך שקיימות חברות אזרחיות, והוא מצא להן מקום ואף הסבר על קיומן, בתכנית שלו.
שאלותיו היו: מה חייב להיות אופיו של הסדר האזרחי אם בני אדם הם מה שאמרתי שהם? ומה התועלת של סדר אזרחי לבני אדם מסוג זה? איך זה יכול לתרום להנאה? צו אזרחי טומן בחובו חוקים והסדרים ציבוריים; זה כרוך בשמירה על זכויות וחובות; זה כרוך בתפיסות מה צודק ולא צודק; וזה כרוך בשלטון. אך אף אחד מהדברים הללו אינו טבוע ב’טבע ‘האנושי; בני אדם אינם יצורים ‘חברתיים’ באופן טבעי ולא ‘פוליטיים’ באופן טבעי. ויתרה מכך, אין שום הצעה לחוק בשום פינה בקוסמוס אשר יכול לשמש כמודל לסדר אזרחי. מכל אלה, ניתן לצמצם את הענייו כולו לשאלה זו-
כיצד, אם כן, נוכל להעלות על הדעת סדר אזרחי המתהווה בקרב בני אדם? ומה השימוש בו? ועל שאלה קשה זו עונה אפיקורוס כי אנו יכולים רק להניח כי סדרים אזרחיים (הקיימים בהחלט) הם יצירה מרצון של בני אדם וכי האופן בו הם נוצרים הוא על ידי בני אדם המסכימים ביניהם. לפחות, הם מצוידים ביכולת להגיע להסכם כזה מתוקף היכולת הטבעית שלהם לתקשר זה עם זה במילים. אכן, הדיבור הוא האיכות החברתית היחידה של בני האדם. ההסכם עצמו יהיה חייב להתייחס להתנהלות כלשהי כ”צודקת “ולסוגים אחרים כ”לא צודקים”, להכין לבאים באמנה חוקים ולהקים רשות משותפת להעניש עבריינים המפירים חוקים אלה. בקיצור, סדר אזרחי חייב להיות תוצאה של הסכם, אמנה או חוזה בין בני אדם שמוצאים את עצמם גרים אחד ליד השני; וזה חייב להיות מכיוון שלא ניתן לדמיין הסבר אחר לסדר אזרחי.
אך לאיזו מטרה בני אדם צריכים להתקשר בהסכמים כאלה? מה התועלת בכל האמצעים הללו של חוקים וחובות, זכויות וחובות, צדק ואי צדק, שלטון ואכיפת החוק? וכאשר אפיקורוס שואל את השאלה, מה התועלת בכל זה? יש לפרש את פירושו: איזו תרומה מועילה היא תורמת לאאודימוניה האנושית – כלומר לחתירה הנשפטת של הנאה? התשובה שאפיקורוס נותן היא שכמובן, בני אדם מעולם לא היו מטופשים כל כך להתקשר בהסכמים כאלה ולהקים סדרים אזרחיים – כל אלה חייבים להוות מכשול לכאורה לחיפוש אחר הנאה – אלא אם כן הם חוששים שבהיעדרם רדיפת ההנאה תיפגע ביתר שאת.
העובדה העצובה על חיי האדם, כפי שצפה אפיקורוס, היא שלכל אדם יש שכן לידו המסוגל לתסכל את רדיפתו אחר ההנאה. בני האדם פוחדים אחד מהשני מכיוון שהם מסוגלים לעכב אחד אחר את השני אחר ההנאה. התועלת של הסדר האזרחי נעוצה בנטייתו להפחית פחד. אך כיצד יצירת סדר אזרחי מקלה על פחד זה ומפחיתה אחריות זו לתסכול הדדי? הוא עושה זאת, אומר אפיקורוס, על ידי צמצום תחום הסכסוך האנושי. בהקמת סדר אזרחי אנו אומנם מגבילים את חופש הפרט שלנו לעשות את מה שאנו סבורים להיות הסיכוי הטוב ביותר להביא לנו הנאה, אך אנו מוציאים מהסדר האזרחי הזה ביטחון מפני התסכולים הקטנים והמתמשכים.
לקבל את היתרון המשותף של סדר אזרחי ולשמור על כלליו מאשר לסבול מהתערבות מתמשכת ובלתי מוגבלת של אנשים אחרים או מהכאב הנלווה לפחד מעונש קו מחשבה שאליו עמדו הפילוסופים הפוליטיים המאוחרים להמשיך, בעיקר הובס.
(5) השאלה של המאה הרביעית והשלישית, כלומר: מה יש להחליף את מה שאיבדתי? אני חי בכפוף לסדר אזרחי, המוטל על ידי שליט זר ונידח, צו אזרחי המצווה על התנהלותי, אך אין לו סמכות מוסרית כמו לפוליס: מה עלי לחשוב?
(1) לאלה ששאלו שאלה זו, זינון הודיע ​​כי עליהם לחשוב על עצמם כשייכים לסדר מוסרי מפואר מזה של הפוליס העתיקה – כאזרחי הקוסמופוליס. לעיר אוניברסאלית זו (שכל הגברים הם אזרחים בזכות אופייה הרציונלי המשותף) היה חוק – חוק הטבע האוניברסלי. זה היה חוק שלא נקבע על ידי גברים, אבל הוא הכריז על הזכויות והחובות המוסריות של כל הגברים. הנאמנות המוסרית שהסדר האזרחי הנוכחי לא יכול היה לטעון לה, או יכול היה לטעון רק אם משקף את הסדר הטבע, היא הנאמנות לקוסמופוליס עצמו.
(2) ההוראה של אפיקורוס, אם כי שונה מזו של זינון, הייתה תשובה לא פחות מתאימה לשאלה. אפיקורוס הודיע ​​כי אין סדר מוסרי וכי בני אדם אינם זקוקים לסדר מוסרי: החיים הטובים הם משהו שכל אדם יכול להשיג עבורו – חיי המרדף הנבון אחר ההנאה. מה שגברים צריכים זה סדר אזרחי; והסדר האזרחי עשוי למלא את תפקידו בחיי האדם מבלי שהיה בו זמנית סדר מוסרי. העובדה שאין ‘צדק’ ביקום לא מונעת מבני אדם לעשות ‘צדק’ לעצמם – כלומר לעשות סדר אזרחי קונבנציונאלי בלבד. אולי הוא מוטל על ידי איזה שליט נידח, זר; אך גם אם זה כך, התועלת שלו לא נהרסת. ולשום דבר אין חשיבות בסדר האזרחי אלא לתועלת.