וירגיליוס : Aenead : (אניאיד (ih-NEE-id; בלטינית: Aeneis [ae̯ˈneːɪs]) הוא שיר אפי לטיני, שנכתב על ידי וירג’יל בין השנים 29-19 לפנה”ס, המספר את סיפורו האגדי של אניאס, טרויאני שנסע לאיטליה, שם הפך להיות לאב קדמון של רומא. עד כאן וי-אקיפדמיה-לייק מטריה).
כניסה ראשונה
המסורת מספרת כי וירגיליוס, כשהוא סיים (או כמעט גמר) את כתיבת ה- Aenead, רצה לשרוף את כל אשר כתב. שמועות מנשבות התעקשו כי זה היה הקיסר אוגוסטוס עצמו, אשר מנע זאת. אנו עשויים לשער כי וירגיליוס ידע מספיק על גורל המיתוס שלו: האמת שלו הייתה תלויה בגורלה של רומא. בתור הנביא שהוא היה, הוא חזה את העתיד של pax romana, את השלום הרומי העתידי, ככזה השקוע לרוב בים של שחיתות, פשעים מפלצתיים ואנרכיה עגומה. לפיכך, אופטימוס שהיה, הוא לא יכול היה להיות אופטימי. עוד שמועות מנשבות, כך סיפרו.
אז אם הרוח נושבת קרירה, עלינו להיות אסירי תודה לאוגוסטוס. שהרי אצילות הניסיון של וירגיליוס, יחד עם התעוזה של חזונו המיתולוגי, גורמים לנו להרכין ראש בכבוד תוך שהם עלולים להרים את רוחנו לשמיים (או: אל על – וחלאס נקודות והאי-מיילים האידיוטיים שלכם, די).
כניסה שניה
לסרוויוס, מהמאה הרביעית לספירה, יש את הדבר הבא לומר:
“זו מטרתו של וירגיליוס: לחקות את הומרוס ולשבח את אוגוסטוס לאור אבותיו” (Intentio Vergilii haec est, Homerum imitari et Augustum laudare a parentibus). מקרוביוס, מהמאה החמישית, מסביר: ״וירגיליוס נשא את עיניו בקשב רב אל הומרוס כדי לחקות לא רק את גדולתו של הומרוס, אלא גם את הפשטות והעוצמה של הדיקציה, כמו את המג׳סטיות השקטה שלו. מכאן הפאר הרב-גוני בקרב גיבוריו; מכאן ההתערבות של האלים; מכאן משקל הפרטים המיתולוגיים; מכאן הדרך הטבעית להביע תשוקות; מכאן המעקב אחרי מקורן של אנדרטאות; מכאן גובה המטפורות שלו; מכאן נשמע הצליל של הדיקציה המתגלגלת שלו; מכאן תפארת השיא של אירועים בודדים״.
מהי המשמעות של “חיקוי” קבוע ומפורט, אך לא נאמן זה?
בשירים אחרים, שנכתבו לפני האניאיד, חיקה וירג’יליוס גם את קודמיו היוונים, ובמיוחד את תיאוקריטוס. אך חיקוי זה כלל רק את התבנית הכללית, מצב הרוח הכללי וסגנון השירים וכמעט אף לא אחד מפרטיהם. המסורת מספרת לנו כי וירג’יליוס, בצעירותו, הגה תוכנית לכתוב פואמה אפית המוקדשת התהילה של רומא אלא שהוא ויתר על התוכנית מפני שזו הייתה למשימה קשה מדי. בשנותיו המאוחרות הוא לקח את זה שוב, הוזעק על ידי אוגוסטוס, אולי, ועבד על האניאיד במשך אחת עשרה שנים – עד מותו. בתקופה זו פרח מאוד מה שמכונה חיקויו של הומרוס. השאלה שעומדת בפנינו היא בדיוק זו: ” האם היה צורך שווירג’יל מחקה את הומר במידה שהוא עשה? המציינים העתיקים שציטטתי בהתחלה היו פרשנים מאוחרים. אנו אומרים כי דעתם כי אחת ממטרות השיר היא חיקויו של הומרוס ודעתם המרומזת כי התחייבות כזו כשלעצמה ראויה לשבח אינה משותפת. בני דורו נזפו בו כי הלווה יותר מדי מהומר. על פי הדיווחים וירג’יל ענה להם, בגאווה ובחידתיות, שהיה קל יותר לגנוב מנפטון או מהרקולס מאשר לגנוב פסוק מהומר. למה הוא התכוון בזה?
בכל מקרה, הלקיחה תמיד באה עם וריאציה לביטוי השוני, אלא גם שמבחינה מהותית ההמשך מהומרוס לרומא אחרי טרויה כלל גם חיבור, כמו משחק עם הסיודיס ותפיסת ההיסטוריה כחמש תקופות וגם כאן עוד נראה שינוי מהותי.
כניסה שלישית
רוב המיתוסים הם אנונימיים. הם שם, ממלאים, כמו מראה, את אופק חיי האדם בדברים מרהיבים או אפלים או לפעמים אלה הן דמויות אימתניות שמביאות אירועים מופלאים ומדהימים. אבל יש גם מיתוסים המצורפים לשמות של יוצרי המיתוסים; כמו למשל להומרוס, להסיודיס, לאפלטון. האם אפשר להתחרות ביצרני המיתוסים האלה? האם אפשר להמציא מיתוסים “חדשים”? למעשה, האם אותם יצרני שציינתי זה עתה המציאו את המיתוסים שלהם? האם הם לא רק חיקו או שינו או העבירו מיתוסים שהיו קיימים הרבה לפניהם, בדיוק כפי שעשו הטרגיקונים היוונים?
כיצד, אם כן, וירג’יליוס ינהל את זה? מלפניו של וירג’יליוס, שפע אגדות הקשורות לאתרים ומונומנטים שונים ברומא ובאיטליה. האגדה של אניאס עצמו, של אניאס הטרויאני, מקור המלאי הרומי, הייתה ידועה היטב באדמות רומא. האם אגדות אלה יכולות להשאיל את עצמן כדי ליצור את גרעין המיתוס שווירג’יליוס רוצה? האם אין לקחת בחשבון מיתוסים אחרים? נראה כי וירג’יליוס עצמו הוקיר את מיתוס הדורות של עידן האנושות. הבה נבחן בקצרה את המיתוס הזה.
כניסה רביעית
הסיודיס חמישה דורות של גברים ירשו עד כה אחד את השני: הראשון: הזהב, בתקופתו של קרונוס, דור של האלים, החיים בשפע, בלי עבודה קשה או כאב, בלי לסבול מזקנה; ואז האלים יצרו את הדור השני, מכסף, גרוע בהרבה מהראשון, זה הקצר הטווח, המטריד, חסר האדיקות; ואז הגיע עידן הארד, כאשר גברים היו נוראיים וחזקים, והרסו זה את זה; ואז זאוס יצר את הדור הרביעי של אנשי הגיבורים, הנקראים גם חצי אלים; הם נצרו את תבאי בעל שבעה שערים ונלחמו לפני טרויה למען הלן מקסימת השיער; אלה שלא נספו בקטל ובמלחמה התיישבו על ידי זאוס באיים של המבורכים, בקצה הקיצוני של העולם, עם קרונוס, משוחררים משעבוד, כמלכם; לבסוף הגיע עידן הברזל, בו אנו חיים כעת, בו אבד כמעט לגמרי תחושת הנכון והלא נכון, בו שולט הכוח ונקמה ועייפות החומר; אבל זאוס יהרוס גם את דור התמותה הזה. סיפור זה של דורות נמצא גם בספר דניאל, שנכתב כביכול כמאה שנים לפני וירג’יל ובכל הסבירות לא היה ידוע לו, אך עדיין סימפטומטי לאוניברסליות של המיתוס הזה.
כניסה חמישית
וירגליוס. להבין אותו צריך לחזור מהומרוס וכל ההערצה אליו ולהסיודיס ובעיקר למיתוס התקופות, שם אנחנו נהיים לזאוס כתקופה, זאת התקופה של הומרוס וטרויה, ולראות כי איתו אנחנו ממשיכים לשבתאי, לאחר השלמת סבב שלם והתחלה מחדש, בשלבים.
רומא של אוגוסטוס, בשיר אפי זה הוא חלק לביטוי ההוא שהתערבב עם הסיפור של זאוס, בשל אפוס מאפוס, אך השלום מעיד כי תמיד היה יסוד אחר, פוטנציאלי: ואכן, רומא בפאר זה ואוגוסטוס בשלום זה הם מימוש של כל זה, הלכה למעשה. ביתר פרוטרוט:
מהגורמים הקובעים את הקומפוזיציה של ה- Aeneid היא החלק המוקדש לתפארת רומא ולטוב שבשלום בחסותו של הקיסר אוגוסטוס. האגדה של הגיבור טרויאני אניאס, האב הקדמון של כוח רומי, תהפוך לחלק בלתי נפרד מהמיתוס של תקומה המספרת על חזרת ימי שבתאי, של תור הזהב, לאחר השלמת מחזור קוסמי והתחלה מחדש.
אניאס ינחת על אדמת שבתאי, בלטיום. המלך לטינוס, ששולט “על אדמות ועיירות ברוגע של שלום ארוך” ועצמו צאצא משבתאי, יגיד לאניאס, צאצא של צדק:
“אל תהיה לא מודע לכך שהלטינים הם גזע של שבתאי, ואנשי צדק, לא באמצעות הסכם או חוקים , אלא מתוך שליטה עצמית, מרצונם החופשי ועל פי מנהג האל הקדום שלהם. “
אוונדר, “האיש הטוב”, מלך הארקדיאנים, שהולך להיהפך לבן ברית, אם לא להיצמד ממש לאניאס, עומד עתה בדיוק במקום בו תעמוד רומא, וכך הוא מספר בפני אניאס את מקורות השלטון השבתאי:
״ביערות אלה התגוררו פעם הפאונים והנימפות, וגזע של גברים צמח מגזעי העצים והאלון החסון, אשר לא היה להם שלטון ואומנות חיים, ולא ידע כיצד לשים לעול את השור או לקיים מלאי, או לכלכל את רווחיהם; אבל ענפי עצים טיפחו אותם ואת החיים הפראיים של הצייד. ראשון מאולימפוס השמימי, היה זה שבתאי שברח מכלי הנשק של יופיטר וגלה מממלכתו האבודה. הוא אסף את הגזע הסורר, התפזר על גבהי ההרים, ונתן להם חוקים, ובחר לקרוא לאדמה לטיום, מכיוון שבגבולות אלה הוא מצא מקום מסתור בטוח [מהפועל הלטיני latere]. תחת שלטונו הייתה תקופת הזהב שאנשים מספרים עליה: בשלום מושלם שכזה שלט באומות; עד שאט אט התגנב בגזע הזה גזע גרוע יותר וגוון עמום יותר, טירוף המלחמה ותשוקת הרווח״.
לפני הניצחון הסופי של אניאס, ג’ונו, האויב המרוכך, חותר השלום של אניאס, ייכנע לגורל, אך יבקש זאת מיופיטר:
“אל תצווה על הילידים הלטיניים לשנות את שמם הקדום, ולא להפוך לטרויאנים ולהיקרא טוקריאנים, או לשנות את לשונם ולשנות את לבושם: תן ללטינום להיות, תן למלכי אלבאן לשרוד לאורך הדורות, תן לצאצאים של רומא את החזקה בגבורה איטלקית: נפלה טרויה, ונפל תן לה להיות, יחד עם שמה. “
יופיטר יעניק חיים, וזאת לבשורה וישועה למשאלתו של ג’ונו, ועתידה של רומא יהיה בטוח. והנה תחת הקיסר אוגוסטוס שלטון השלום יתחיל מחדש. מעין חזרה מטירוף המלחמה ותשוקת הרווח.
כניסה שישית
אך האם כל זה מספיק בכדי להסביר את הקומפוזיציה של השיר האפי הרומי הגדול? האם זה המיתוס של האניאיד? האם לא התעלמנו מנקודה מכריעה בעצם תפיסתו של השיר, כלומר, שהשיר האפי עצמו, בעודו מגלם מיתוס, אינו יכול אלא לשקף את התקופה אליה הוא שייך?
אך האם המחזורים הקוסמיים הגדולים אינם זהים בעצם? האם אין זה כי בכל אחד מהם לא מופיעים שוב ארגו, טרויה וקיסר? ביחס לנקודה זו, המיתוס אפלטוני הופך לחשוב ביותר עבור וירג’יליוס את המיתוס ניתן למצוא אותו בדיאלוג של אפלטון “המדינאי”.
לפיכך, אנו קוראים הלאה, “היקום מונחה בעת ובעונה אחת על ידי גורם אלוהי חיצוני, רוכש את הכוח לחיות שוב ומקבל אלמוות מחודש מהאומן האלוהי, ובזמן אחר הוא נותר לעצמו ואז נע בעצמו. … ” סוקרטס הצעיר שואל: “אך האם היו החיים באזור קרונוס … באותה תקופה של מהפכה קודמת או בתקופה זו?” הזר עונה:
״לא, החיים עליהם אתה שואל, כשכל פירות האדמה צמחו מעצמם עבור בני האדם, כלל לא השתייכו לתקופת המהפכה הנוכחית- גם זו הייתה שייכת לתקופה הקודמת. מבחינתם, בהתחלה, אלוהים שלט ופיקח על כל תקופת המהפכה, וכך שוב, באותו אופן, כל חלקי היקום חולקו לפי אזורים בין אלים ששלטו בהם, ויתרה מכך, בעלי החיים הופצו לפי מינים והיו בין אלים נחותים אשר שימשו כרועים אלוהיים, שכל אחד מהם היה השומר העצמאי של היצורים שבשליטתו שלו, מכל הבחינות, כך שאף יצור לא היה פראי, החיות לא אכלו זה את זה, ולא הייתה מלחמה ביניהם או לא כל סכסוך שהוא״.
הזר ממשיך ומתאר כיצד האל עצמו היה רועה האדם בעידן ההוא:
״ותחת השגחתו לא היו מדינות, וגם גברים לא החזיקו נשים או ילדים; כי כולם התעוררו לחיים מחדש מהאדמה, ללא זכר לחייהם הקודמים. אז לא היו מדינות או משפחות, אך היו להן פירות בשפע מהעצים ומהצמחים האחרים, שהאדמה סיפקה להם מעצמם, ללא עזרה מעבודת החקלאות. והם חיו ברובם באוויר הפתוח, ללא בגדים או מצעים; כי האקלים היה ממוזג לנוחיותם, והדשא המשופע שצמח מהאדמה סיפק להם ספות רכות. אלה, סוקרטס, היו חיי האדם בתקופת שלטונו של קרונוס; “אבל אתה חי את חיי העידן הנוכחי, שנאמר שהם עידן זאוס, שאתה יודע לפי הניסיון שלך״.
כניסה שביעית
הזר מסכם את סיפורו באופן הבא:
״כל עוד העולם טיפח את בעלי החיים שבתוכו בהדרכת הפילוט, הוא יצר מעט רע והרבה טוב; אבל כשהוא נפרד ממנו זה תמיד התנהל בצורה מצוינת ביותר בזמן שמיד לאחר שהוא שוחרר, אבל ככל שעבר הזמן והוא הלך ונשכח, תנאי האי-סדר הקדומים שררו יותר ויותר ולקראת סוף הזמן, אי הסדר הגיע לשיאו, והיקום, אשר היה לעירבוב של אך מעט טוב עם הרבה מהסוג ההפוך, היה בסכנה של הרס עצמי כמו לכל לאלה ששכנו בתוכו.
לכן באותו הרגע שהאל, זה שאחראי היה לסדר היקום, תפס כי האחרון נמצא בצרה קשה, ומחשש שהוא עשוי להיתפס בסערת הבלבול ולשקוע בים הבלתי מוגבל של המגוון, הוא תפס שוב את מקומו של האוחז בשלטון, הפך את כל מה שהפך ללא יציב ומעורער בתקופה הקודמת שבה העולם הושאר לעצמו, סידר את העולם, שיחזר אותו והפך אותו לבן אלמוות וחסר גיל.
מכאן, לא רק החזרה נתאפשרה אלא זו מאפשרת נצח, שעה שאלוהים מויף את התופת הזאת של ההוצאה מהמחזוריות, שהייתה לפני תאונתית יותר סדורה. אז רומה לא רק מראה את האפשרות לשבתאי, אז, שם ועכשיו עם אוגוסטוס, אלא שהחזרה הזאת מראה כי אין הכר בנפילה.
סוף
השיר על ההקמה של רומא הוא על הנצח של רומא או ההקמה של רומא, כמו דור זה של קיסר השלום הוא מאלה שכמו שהתמלאו בזאוס כדי להתנקות מתקופה זו.
שוב או בדרך הארוכה יותר: זהות המחזוריות בתבנית האפלטונית היא פעם כן, פעם לא, לסירוגין. ואת ההיפוך של הכיוון ניתן לראות בצורה הטובה ביותר בתחילת שני מחזורים רצופים. מה שחשוב שנראה הוא זה: כדי להיות מסוגל לבצע את עבודתו, וירג’יליוס צריך לאמץ את המיתוס האפלטוני הזה, ולהתעלם מהקשרו הקומי והפרכת העצמי שלו. אימוץ זה קובע את אופיו של האפוס תוך שמצביע על היחס האמיתי של וירג’יליוס להומרוס.
עידן הומרוס הוא עידן זאוס, עידן המאופיין במסעות אסון, מלחמות הרות אסון, גיוון של אנרכיה. ראשיתה באה לידי ביטוי באיליאדה ובאודיסיאה, שיאה הגיע במלחמות הפוניות. יש להבין את תוכן השירים ההומריים כתוצר נגזר. מה שעומד בבסיס תוכן זה הוא היפוך הגיל הקודם של קרונוס. האפוס של רומא מאת וירגיליוס יצטרך להפוך את המהפך הזה. היא לא יכולה להימנע משחזור תכונות עיקריות ופרקים בודדים של היצירה היוונית, אך היא תהפוך את סדרן, תעביר את הדגש בהן, תחליף את הטבע ותפקידן של האישים המובילים; שכן עידן יופיטר אינו אלא תמונת מראה של עידן שבתאי.
האם זה אומר שווירגיליוס חייב לחקות את הומרוס? לא, להפך, זה הומרוס שלא יכול לעזור לחקות את וירג’ליוס או אם תרצה, לא יכול לעזור לחקות את המשורר האפי של התקופה השבתאית הקודמת, הזהה לווירגיליוס. לכן צריך להיות כל כך הרבה דמיון בין עבודתו של הרומאי להומרוס.
כך, משורר בעידן שבתאי בהנהגת האל אינו מסוגל לגנוב פסוקים ממשורר לפניו, עד כמה מצויין שהוא. דנטה לוירגיליוס, במילים אחרות?
השאר תגובה