כללי

קרל שמיט, על הפוליטי

Estimated reading time: 32 minute(s)

מצב החירום הוא העדר מצב חירום

קרל שמיט, על הפוליטי: שמיט לא רק פאשיסט נאצי, שמיט, שואה.
3 נקודות מתחילות מסכמות לטובת ההיזכרות בהמשך:

1. התחום הראשון. פוליטי. נגד ליברליזם. נגד תרבות. נגד התפיסה של תחומים תחומים. כאן יש קדימות לפוליטי ולקטגוריה שלו ידיד-אויב אל מול האתי, אסתטי, כלכלי ועוד. אין יותר אוטונומיות. לכל תחום ותחום. לא רק שהפוליטי ראשון אלא שהאוטונומיות שלו שוללת את האוטונומיות של התחומים האחרים.

2. גם אופיו של הפוליטי, המחייב את האויב ממול ואת אפשרות המוות הממשית, מחייב החלטה, הכרעה. אין כאן מקום להיעדר מחויבות כלפי הזהות הפוליטית. הזהות הפוליטית צריכה להיות מוכרעת, כל הזמן מחדש. המדובר כאן ברצינות ו/או אי הסתאבות.

3.
הספר הכי חשוב של שמיט הוא הטקסט על הלוויתן במדינה של תומס הובס. הבעיה במדינה של היא ההצלחה שלו. הלוויתן הוא ליברליזם מאפשר comudious livings and letters. ממנו, אט אט, אנחנו מגיעים לאימפריה ההומוגנית והאוניברסאלית של ומרקס- מבטל את המדינה שקרא עליה וביקר אותה בגיל 24-, כשם שניטשה מפרש את האדם האחרון, באם ליברליזם יתפתח לקומוניזם. הפוליטי הוא לא העניין המרכזי אם לא מבינים את המגיפה שנגדה נלחם שמיט כמו כל הנאצים החושבים, תהא מחשבתם אשר תהא. זה החיבור העיקרי, לטעמי, של לאסון ההוא. לא מבינים כלום אם חושבים ששמיט הוא הובס+.

דרך אחרת להובס- בעקבות ההערות שם למטה

בקיצור נמרץ, כן. הובס. קודר. אדם לאדם זאב. אבל גם לא מסכים. זה לא שאדם לאדם זאב. העניין הוא בהגעה להכרה של העצמי/אני. המשחק הוא על מי יהיה ראשון בדו קרב. הסיכון למוות הוא היסוד האנושי שמגלה אצלך. היופי אצלו זה שלא בטוח שתלחם על ההכרה שלך כי הבעיה בדו הקרב הוא הבושה של הסופיות הזאת, במפלה הזאת. אתה עדיין יכול לדמיין אותה. אתה לא מפחד כמו אצל מהמוות שלך/ הסופיות שלך כחיה מודעת למותה. אתה מפחד מהבושה הזאת של ההפסד. לעיני כל. אתה ברגע הזה כשאתה. ואתה לא טרגי. רק קומי. לכן יש את הלוויתן. יש הסכם ולא מלחמת הכל בכל. אתה לא מוסר אליו את כל הכל, כלל ועיקר לא. הוא לא יכול להרוג אותך. מותר לך להתנגד. בעצם מהפכה מצליחה היא תמיד מהפכה מוצדקת כי הריבון מחוייב לספק לך שלום. מה שלום עוד מספק? שלום מספק גם את האפשרות לאינדיבידואל הבורגני. לצמיחה שלו. גם למכתבים ולמדע. די בעד. ברגע שאתה מאפשר את ההכרה או שם פתאום אינדיבידואל כתוצאה מכך, המגלה עצמו מול האחר, גם הריבון צריך להכיר בו. הסכנה של מלחמת הכל בכל הוא אזהרה גם למלך. מעבר לזה, הכל אפיקורסי אצל הובס פלוס הדגש על השפה ועל היכולת של בני אדם להגיע להסכמים. חברה אזרחית. לזה מוסיף גם את ההכרה ברקע של מקיאוולי וואלה, הגעת ליסוד הליברלי. שכן מה יטען מקיוואלי אם לא לגאווה של הנסיך כממומשת דרך הגלורי של העיר. ההערצה החוזרת של העם על מבחן התוצאה הטוב? בהיסטוריה עצמה? ושוב? כל זה כנס המלך כבן של אלוהים. אגב אצלו הלוויתן הוא נגד הגאווה של כל הילדים. אותו נושא דתי. והדת? הוא מבטל. גורמת לפחד סתם. ככה שלטו. הקודר תמיד מונח היסטורית. הובס הוא ראשית הליברליזם ועל פי שמיט- שהתפיסה הזאת של הובס אינה תפיסתו אלא התוצאה הליברלית, השאלה הזאת היא המשך מרקסיסטי, כן או לא. כמו ניטשה.

אבל על שמיט כהובס+. איך בכלל נתפס כמעריץ?

פה יש בעיה חמורה יותר. אקדמית. טמטום. כמו שקוזב עושה עם היידגר. מזכיר אותו בשני משפטים וכל הכתיבה שלו נגד האידיוט הזה, כולה. בדיוק אותו דבר הוא עושה עם שמיט. בסוף יגידו לך שהוא מעריץ ומושפע. צרפתים אבל בעיקר בגלל שיש את השם כציטוט/ ציטטה. מזכיר את שמיט בחמש מאות עמודים שבהם הוא קורע אותו לגזרים ואומר שמעריך אותו במכתבים, אז: שמיט.

כל המהלך שלו הוא אנטי. אבל מה לנו ופילוסופיה?

דוגמא מהחיים.

שמיט שולח לו מכתב בו הוא אומר כי הכל מצוי בעמוד אחד של קוזב, הרצאות על הגל. קוזב צוחק עליו. אומר לו כל הכבוד. זה בדיוק שם. אם האדם יכול להיות אלוהים. זה הקטע שבו קוזב קורא לעצמו אלוהים. שמיט הכיר בו כאלוהים. אז קוזב אמר לו צודק. על בסיס זה נעשה מפגש ייחודי לרוסי המשוגע עם שמיט וחבריו הנאצים. קוזב טס לגרמניה.

ההרצאה של קוזיב. דבר ראשון על הקומוניזם. האמא של כל סכנות העולם, סוף העולם למעשה, מבחינת הנאצי. קוזב אומר אין לכם מה לדאוג יותר. הקומוניזם ניצח.

המרקסיסט היחידי בעולם הוא הבחור ההוא מפורד עם התוכנית של מכונית לכל פועל. לא היה מרקסיסט גדול יותר ממנו, אומר קוזב, מאז קרל מרקס, בכבודו ובעצמו. כל היתר זה סתם וויכוחים. נושא שני, עולם שלישי. איך עוזרים לו. הוא מסתלבט על הנאצים והם מקשיבים כי עבור שמיט הוא אלוהים ושמיט הוא אלוהים עבורם, יתר המאזינים. זאת הקשבה של עבדים.

בסוף. האקדמיה הזאת שלנו-שלכם הולכת לתרגם משהו של קוזיב כי הוא אמר לשמיט שהוא צודק., על כך ששהוא עצמו אלוהים על פי שמיט מבלי שמיט מבין זאת.

לגבי שמיט ופילוסופיה. זה תמיד בינארי. זה תמיד ביחס לקבוצות. לא יחידים. זה תמיד ביחס לאוייב. פנימי. לא מלחמה קיצונית. מלחמה קיצונית תמידית כמעין מהפכה תמידית היא כן נאצית אבל זה אחר וגל קצת דתי והוא נוצרי. תיאולוגיה פוליטית ממנו זה נאציזם ובעוד נאציזם זה לא שואה, אצל שמיט יש את השואה. לגבי קוזב. נו באמת. Droit ושלישי. זהו. מספיק.

הכותרת ״רומנטיקה פוליטית״ נמצאת אצל שמיט המוקדם וכנגד כותרת את הוא טוען. חשוב לציין כי הנחה מוטעית ביחס אל הרומנטיקה הפוליטית, ביחד עם ההנחה כי הלאומיות הגרמנית היא רומנטית, אנטי-רציונלית-ריאקציונרית לקאנט והנאורות, ביסודה, יכולה להביא לכדי טעות קריטית בשיפוט של שמיט.

זאת במיוחד לאור התפיסה השגויה של תמיכתו ברפובליקת וויימר גם מול היטלר וכך היכולת לטהר אותו או לפחות לטעון לפשרה פוליטית בהמשך, כאילו הוא מכר את עצמו לשטן כנגד עקרונותיו, טעות מהותית בפני עצמה. שכן, מאותן סיבות שהוא תמך ברפובליקה, הוא תמך גם בהיטלר.

שמיט הגיע למסקנות הבאות לגבי פוליטיקה בורגנית מודרנית. ראשית, זו מערכת הנשענת על פשרה; מכאן שכל הפתרונות שלה הם בסופו של דבר זמניים, מזדמנים, ואף פעם לא מכריעים. שנית, הסדרים מסוג זה לעולם אינם יכולים לפתור את טענות השוויון הגלומות בדמוקרטיה. על ידי האוניברסליות המרומזת בטענותיה לשוויון, הדמוקרטיה מאתגרת את הלגיטימיות של הסדר הפוליטי, שכן לגיטימציה ליברלית נשענת על דיון ועל פשרה של שינוי כללי הרוב. שלישית, הליברליזם נוטה לערער את האפשרות של הפוליטי בכך שהוא מבקש להחליף נוהל למאבק. שלישית, הליברליזם נוטה לערער את האפשרות של הפוליטי בכך שהוא מבקש להחליף נוהל למאבק. לפיכך, אחרון, הלגיטימיות והחוקיות לא יכולות להיות זהות; אכן, הם עומדים בסתירה זה לזה. הכוח המניע מאחורי טענה זו נעוץ בטענתה כי לא ניתן לבטח את הפוליטיקה וכי הניסיון להפוך את הפוליטיקה לבטוחה יביא לנטישת המדינה לאינטרסים פרטיים ול”חברה “. לא ניתן היה להכחיש את המציאות של רפרנס אמפירי לטענה זו בחוויה של וויימר. (ראוי לזכור שמיט היה בין אלה שביקשו לחזק את שלטון וויימר בכך שניסה לשכנע את הינדנבורג להפעיל את הסמכויות הדיקטטוריות הזמניות של סעיף 48 נגד הקצוות בימין ובשמאל.)

כמו אצל היידגר, עוד פושט נאצי היסטורית, העיסוק של שמיט בשאלה היטלר, כן או לא, לא מאפשרת לראות את זה שחשוב מהיטלר, בכל הכרוך לפילוסופי ולתאורטי או כל בסיס מהותי לכאן ועכשיו, בניגוד לתאונה ההיסטורית של היטלר עצמו. בגדול, ההיאחזות בהיטלר כמו בשואה או כמו בניגון השיר הבלבדי המותר, האימרפטיב ההוא כנגד ההישנות של אושוויץ, מאפשרת דומיננטה של נאציזם כשיטה נלמדת במערב אנטי פילוסופי כשכל מה שיש לנו זה יש לכן. ואכן, בל נטעה, שמיט, במחקרו על הרומנטי, משתמש במושג זה כביטוי לליברליזם המאוחר המתאפיין באירוניה מזדמנת שעה שהכל הופך להיות ללא חשוב או חשוב באותה מידה. אנחנו מחולקים למונדות הלא קשורות לעולם הזה ולא רק האחת לשניה. זאת הצלחת הליברליזם שהעלים את הפוליטי לטובת אותו סוג חיים של האדם האחרון, מכאן ולדומיינים שונים ואוטונומיים של פעולה. העלמת הפוליטי היא המצב חירום של שמיט.ניסיונו הוא להחזיר את הפוליטי כמצב הטבעי מלחמתי הדורש הכרעה ביחס לזהות הקונקרטית שלי כחבר אל מול האוייב שלי. כל המהלך, שים לב, הוא אל מול הובס, הגם שהובס נחשב להוגה הניצב בבסיס שמיט.

הרומנטיקה הפוליטית, אם כן, קשורה בעבותות אל הפוליטיקה הבורגנית. שמיט מעריץ של אך, ביסודו של דבר, יוצא כנגד הובס, הגם אם לא מכיר בכך בדיוק. שהרי אצל הובס הנוהל גובר על הריבונות, שעה שהריבונות ממילא כפופה לשמירה על החיים עצמם. עבור הפוליטי של שמיט, מוות אלים או מלחמה (אזרחית?) צריכים להיות אפשרית, לא רק היפותטית. המהלך של הובס המצליח, היסטורית, אך כבר אצלו קיים, לא רק אצל ממשיכיו: שלום, מכתבים וחיים בורגנים נוחים הם בבסיס הבעיה של שמיט. אלה ניצבים בבסיס היעלמות הפוליטי או הדה-פוליטיזציה של המדינה.

לשם הפוליטי ועם התחשבות בשוני הפופולרי יותר של השלטון – בורגנות הפוליטית כבר כאן הייתה גם כשתהיה- הפוליטי, נא שים לב, הוא ממילא קבוצתי יותר והולך להגדיר את הערך של ערך הרוב באמצעות החלטות ריבוניות. זה לא רק לטובת הערך כערך מלא אל מול פשרה או מוחלטות אל מול הליך פוליטי שהליברליזם כופה או חוסר יציבות בהמשך הפשרות אל מול הטענה לאוניברסאליזם של הליברליזם- טענות סותרות בתוך הליברליזם העלולות לגרום לאי יציבות. זה לטובת הפוליטי כפוליטי, כערך ראשון במעלה. שהרי הפוליטי הוא ערך ראשון במעלה.

הפוליטי איננו תחום אחד מני רבים, לצד, נניח כלכלה, אתיקה, אסתטיקה וכולי. הוא הראשון האנושי והראשון האנושי אשר קובע את סדר הדברים האנושי. לשם כך, אפשרות המוות היא מן ההכרח. האפשרות היא אפשרות ריאלית למוות אלים.

לשאלה איזושהי הצדקה יש למותו של האדם עבור מטרה כזאת או אחרת אין שום תשובה למעט התשובה הפוליטית והיא קיומו של הקונפליקט. עצם הקיום של המוות כאפשרי במסגרת מדינתית, זאת ההצדקה עצמה. ההצדקה למלחמה היא היא עצמה, מעצם קיומה. זה הבסיס האונטולוגי, קיומי, בבסיס ההצדקה לסיכון החיים או לקיחת חיים.

אצל שמיט, אם כן, אנו לא דנים במרד המוצלח כנגד הלוויתן אלא ההפיכה של המצב המדיני למצב טבעי כמצב מלחמתי. זאת לא מלחמת הכל בכל כמו מקודם. זאת לא מתאפשרת במצב של מדינה ומגינה על ההגנות של המדינה, בתוך כך על הנייטרליות והדה-פוליטיזציה של המדינה. בניגוד למלחמת הכל בכל, הניגוד חבר אוייב מניח חבר ביחס לאויב וממילא החלטות חד משמעיות וסופיות כלפי הריבונות עצמה.

העובדה כי מדובר בחבר לצידי אל מול האוייב מאפשרת מרד אמיתי או התמודדות אמיתית על הריבונות, להבדיל מה-vain glory או הצחוק של המשוגע אצל כמשחק מוגבל בתוך הכאילו- מאניה וחזרה לגבולות הרציו והתועלת של האמנה.

——

מלבד הבעיות של הדמוקרטיה הליברלית=====1 , יש כאן טענה עמוקה יותר, טענה כי הפוליטי מגדיר מה זה להיות בן אנוש בעולם המודרני וכי זה אשר מצמצם את הפעילות של הפוליטי מצמצם את התחום של האנושי-פרופר.

שמיט מנסח זאת כהבחנה “ידיד-אויב”. מה שחשוב בהבחנה זו הוא לא כל כך “מי הוא לצידי ,אלא הטענה שרק באמצעות הבחנה זו עולה שאלת הנכונות שלנו לקחת אחריות על חיינו שלנו.” כל משתתף נמצא בעמדה לשפוט האם היריב מתכוון לשלול את חייו אורח חייו של היריב ולכן יש להדוף אותו או להילחם בו כדי לשמור על צורת הקיום של עצמו. “

כל החברים הופכים לחבר מול אויב המהווה את מצב החירום. גם ללא זה, הרי הפוליטי תמיד קשור לחריג שאיננו תחת החוק הכללי או ההגנה הכללית. זה היסוד של הסמכות כפוליטי אל מול ביטול הדרמה של הפוליטי באמצעות ליגליות. כאן יש החלטה סופית מצד הריבון. החלטה שכזאת מערבת את הסובלימטיבי ונראית כנס דתי. היא זה. הקיים. התערבות אלוהית ללא אלוהים. אלוהים הוא אחדותי מדי, קיומי מעט מדי. הריבון הוא האל בר המוות .

הרומנטיקה הפוליטית היא ביטוי לליברליזם המאוחר מתאפיין באירוניה מזדמנת שעה שהכל הופך להיות ללא חשוב או חשוב באותה מידה. אנחנו מחולקים למונדות הלא קשורות לעולם הזה ולא רק האחת לשניה. זאת הצלחת הליברליזם שהעלים את הפוליטי. מצב החירום קשור לפוליטי. הפוליטי יגדיר מצב חירום באוייב, באחר, האחר הפוליטי או הפוליטי-דתי. מצב חירום הוא בדיוק החופש ממצב החירום.

במערב המודרני, שמיט רואה סכנה במובנה ההולך וגובר של המדינה להיות “מפעל תעשייתי ענק.” . . האלמנט ההחלטי והפרסונלי במושג הריבונות הולך לאיבוד. המשימה של שמיט היא לשחזר את היסוד הזה בתקופה העכשווית.

מכאן הרומנטיקה הפוליטית היא גם ובעיקר הפוסטיות המעריצה אותו. ואם לא עוזבים אנחנו את הידיד אוייב ואת בסוס הבינאריות שבפעולה ללא שלוש וכי ההקשר הוא דתי וקצת יותר פנימי למדינה מאשר חיצוני לה וכן קבוצתי ולא אישי, כל בכל- טוב, יום השואה עבר. בכל מקרו אגב קורונה, מצה החירום איננו מגיפה או כל אשר בסגנון. מצב החירום מוגדר פוליטית ביחס לאוייב. האוייב קודם לחבר אצל שמיט. מצב החירום הוא המאבק על ביטויי הסמכות אל מול הליגליות. זהו המאבק על ביטוי הריבונות מול האויב, פנימי חיצוני .

המאבק המניח מוות נניח רצינות ובסיס למצב אנושי בריא, בו ההצדקה למוות היא עצם הקיום הפוליטי. קיום זה שומר על האנושיות. שמיט הוא תיאולוג פוליטי.

במובן אחר הוא נוצרי מהפכני חילוני. מניח חטא קדמון ומניח את הקבוצתיות הדתית.

אם מסביר נאציזם, הרי ששמיט מלמד שואה. המלחמה היא פנימית, אזרחית. היהודים.

——

שמיט נאציזם בכל זאת. ביקורת על המודרניות:

טכנולוגיה. ניטשה. היידגר.. אפלטוניזם.

מאז הרנסנס היו חמישה תחומים, המזוהים כל אחד עם תחום מסויים לאורך מאה שנה. כפי שהוא מפרט את זה בהרצאת ברצלונה, ההיסטוריה של חמש מאות השנים האחרונות במערב מראה על מבנה משותף: בעקבות שינויים בכוח השולט חלו שינויים חופפים גם במבנה הכוח החברתי והפוליטי. שמיט מדבר על שינוי פרדיגמות, בעקבות קוהן.

כך במאה השש עשרה העולם היה בנוי סביב הבנה תיאולוגית מפורשת עם אלוהים והכתובים בתור וודאות יסודית, בסיסית למקומו של האדם בתוך האפשרות החוזרת לקוסמוס; זה הוחלף במאה הבאה על ידי מטאפיזיקה ומחקר רציונלי (“מדעי”) ובמאה השמונה עשרה על ידי הומניזם אתי עם תפיסות מרכזיות של חובה ומידות טובות. במאה התשע-עשרה באה הכלכלה לשלוט (למרות היות שמיט איש הימין, הוא תמיד התייחס למרקס ברצינות מוחלטת), ולבסוף, במאה העשרים הטכנולוגיה קובעת את סדר היום. וזה בבסיס טענתו כי העידן שלנו הוא עידן של “ניטרליות פוליטית״.

אצל שמיט אנחנו מגיעים לביטול של המדינה כמדינה. אנו מגיעים למעין אדמיניסטרציה של הדברים למען מיקסום הטכנולוגיה. הוא הולך בעקבות מרקס, אך, עם הנאצים ויצוין עם כמהלך האחרון נגד האדם האחרון, הבורגני ההופך ליותר בורגני- אנגלס למרקס, קומוניזם, הוא כמובן מתנגד למהלך זה בהיותו מימוש סופי של ביטול הפוליטי.

—–

שמיט והיידגר. אין צורך עכשיו.

——

שמיט על החוק הבינלאומי: נגזרת של הפוליטי.

רשומה רגילה

השאר תגובה