כללי

קאמי ושפינוזה:הכרת ההכרח

Estimated reading time: 5 minute(s)

מה ההבדל בין האבסורד, עם המודעות של האבסורד של קאמי, כסדר להכל הולך, להכל הולך לזה שהולך ממילא לבין הכרת ההכרח הסטואית, סטייל שפינוזה, מבחינת תוצאה וכך סיבה? אני חושב שקאמי לא מסביר את עצמו, לא מסביר מדוע הוא הולך ועוסק שוב ושוב באמנות אלא אם כן נולד, נועד, נקרא לכך, נענש אגב כך. אחרת, אין שום הסבר לכך אלא אם אין כאן רצון להימנע מן התודעה השלמה של האבסורד. זה בנרמז במיתוס. אך ביוצא מכך, יש כאן פרוייקט המבקש להראות את האספקטים השונים של האבסורד, אך לא יכול להסביר את המקום המרכזי שממנו נכתב האבסורד הזה. את המודע של המדוע של קאמי. למה יש פעולה בכלל, להבדיל מקבלה?

התשובה היחידה כאן יכולה להיות, מן הצד הלא בורח, הוא הצד המקווה כמימוש, הטוען כי לכך, לפעולה הזאת, משום משמעות בתוך האמת ומשמעות זאת מחנכת מוסרית, פוליטית. היא בעצם מלמדת על קבלת האבסורד בתחנה שלך והאושר כשלווה של זה הפועל מעצם הקיום מבלי אפשרות לשנותו. במקום negation או negation of negation; יש לנו צרור של פעולות אבסורדיות, המסיימות ב-nothingness כי nothingness. כל הפעולות והאספקטים של פעולות אלה חוץ משל קאמי כי האבסורד כך נושא משמעויות משחררות מן האבסורד האמיתי, חיים של תקווה. ברגע שסיזיפוס משלים עם גורלו אין חייו הם אבסורד. וזאת תקוותו של קאמי. לחנך להכרת הכרח זה כשיחרור. התקווה שלו היא שכתיבתו היא כבר כמימוש האין תוחלת, תקווה, להבדיל מהפילוסופיה של הקיום שרצה לתקווה או הספרות שעושה כן, שוב, אם בהתעלמות מהאבסורד או אם בבריחה ממנו- דוסטויבסקי. לכן הוא כותב עליהם במיתוס ההוא. כל זה בהיעדר מודעות לאני הכותב כנגד האבסורד, באמצעות ההכרה והלימוד, גם כאן, של האבסורד האמיתי. המילה אבסורד מניחה הגיון.

במובן זה, האתיקה של שני הבחורים איננה שונה כל כך. השיגעון של נעוץ בכך שהאתיקה שכחה את הזמן וכל את הגילוי של האחד, הוא תודעה הכותבת מחוץ לעיגול. אבל לא חשוב כל כך בהקשר זה. דומה כי קאמי לא הבין עד הסוף את ניטשה.

רשומה רגילה

השאר תגובה