פילוסופיה

הגל: בין אהבה להכרה, הדיאלקטיקה מן האהבה

Estimated reading time: 25 minute(s)

הגל: בין אהבה להכרה, הדיאלקטיקה מן האהבה: מחליף את ההכרה באהבה והופך את האהבה לאפשרית כאהבה המאפשרת סיפוק אנושי, רק על בסיס המאבק להכרה. כדי להבין את המאבק להכרה ואת כל סיפור האדון והעבד, אתה חייב להתחיל באהבה ובאין נמצא של היש של האהבה, עבור הגל, בפנומנולוגיה. במילים אחרות, מה שמאפשר את הפנומנולוגיה, זאת ההבנה כי השיח של האהבה איננו מספיק ״כרצון להכרה״. במילים אחרות, הניסוח של האדון והעבד הוא ניסוח מלא יותר של הנוסח הראשוני של המאבק להכרה כאהבה.

שוב, רק ההפך מבחינת הדגשים המתחילים, המאבק של האדון והעבד על העבד הוא הנוסח הראשוני של האהבה, שמאפשר אהבה, בהיסטוריה, על פי הגל. בלי היסטוריה זו, בלי כניסה להיסטוריה דרך הדיאלקטיקה של סיכון אמיתי ועבודה, אין אהבה מספקת פתרון לדיאלקטיקה ומעבר לכך, אין היא אנושית עד הסוף.

בכל מקרה ובאופן התפתחותי לדיסקורס של הגל, זהו דווקא הטקסט הרומנטי שהוא הראשוני; שמאפשר את התפתחות הרעיון של האדון והעבד, מתוך האנושי, קרי העדיין מבדל, אך לא מספיק, עבור האנושי כדיקאלטיקה של האמיתי, בפנומנולוגיה, המאבק על ההכרה בין האדון לעבד.

״״״בהתחשב בעובדה שאהבה היא סנטימנט (Gefuhl) של החיים (Lebendigen), האוהבים יכולים להבדיל עצמם [זה מזה] רק במובן זה שהם בני תמותה, כלומר במובן זה שהם חושבים על אפשרות זו של הפרדה, [אבל גם] לא במובן זה שמשהו באמת יכול להיות מופרד, לא במובן זה שאפשרות מעין זו מצטרפת להוויה הקיימת (Sein) היא המציאות (Wirkliches) עצמה. אין אף חומר [גלוי או ניתן] במאהבים [כאהובים], הם שלם חי [או שלם רוחני, שכן באותה תקופה זיהה את החיים והרוח]; הפרשנות היחידה [כי] לאוהבים יש עצמאות או אוטונומיה (Selbstiindigkeit), עיקרון חיוני או אוטונומי (עצמיים) חיוני, מסתכמת רק בהכרה כי הם יכולים למות. לצמח יש מלחים וחלקים אדמתיים, המביאים עימם חוקים משלהם או אוטונומיים לפעולתם; [צמח] הוא השתקפות של ישות זרה (Fremden), ואפשר לומר רק: צמח יכול להיפגם (או להירקב, verwesen). אבל האהבה נוטה להתגבר באופן דיאלקטי (aufzuheben) אפילו על ההבחנה-או-ההבדלה הזו (Unterscheidung), כאשר אפשרות זו נלקחה כאפשרות טהורה, ולתת אחדות לתמותה, להפוך את אהבת היחידה לניצחית. התוצאה היא השלבים הבאים: יחידה עצמאית אחת (Einige), ישויות נפרדות זו מזו, ואלה שהופכות שוב ליחידה (Wiedervereinigte). האיחודים החדשים מופרדים שוב, אך אצל הילד האיחוד (Vereinigung) עצמו נשאר ללא הפרדה (ungetrennt worden)״״״.

כדי להבין את הנושא של הטקסט “הרומנטי” הזה, יש לדעת כי בזמן שנכתב, האמין לזמן מה שהוא מצא את התוכן האנושי הספציפי של קיומו של האדם באהבה, וכי זה היה על ידי ניתוח ביחס לתופעה של האהבה, שהוא תיאר לראשונה את הדיאלקטיקה של קיום זה; הדיאלקטיקה המבדילה את הקיום האנושי הזה הוא הדיאלקטיקה של האהבה. קיום אנושי, במובן של זה המובדל מהקיום החייתי,טבעי גרידא: לתאר את האדם כמאהב היה אז, עבור הגל, לתאר את האדם אנושי, בעל מהות ספציפית, שונה על פי הגדרה מהחיה.

בפנומנולוגיה, אהבה ותשוקה לאהבה הוחלפו על ידי הרצון להכרה ומלחמה עד מוות למען סיפוק תשוקה זו, על כל מה שנובע ממנה – כלומר, ההיסטוריה המסתיימת בבואם של האזרח המרוצה והאיש החכם. הכרה הדדית באהבה הפכה להיות פעולת הכרה חברתית ופוליטית באמצעות פעולה. ולכן הדיאלקטיקה ה”פנומנלית “מתוארת כבר לא כדיאלקטיקה של אהבה, אלא כדיאלקטיקה היסטורית, בה האהבה, וההכרה בה, במעשה המיני והילד (שהוזכר במשפט האחרון של הקטע שצוטט ) מוחלפים על ידי המימוש האובייקטיבי של מעשה ההכרה בלחימה, עבודה והתקדמות היסטורית המסתיימת באיש החכם. בפנומנולוגיה, “היחידה העצמאית היחידה” של המקומות “הרומנטיים” וה”חיוניים “של הדיאלקטיקה״, הם הכרה ולחימה. גם אהבה (אהבה אנושית) היא רצון להכרה, אבל רצון להכרה זה הוא מוגבל.

הבעיה של האהבה הוא הפרטיות שלה והעדר הסיכון שבה. יש בה משהו רק אנושי, במובן הזה שאני לא רוצה מישהי, אני רוצה את התשוקה שלה בי. בהעדר פעולה, אולם, אנחנו לא בזמן ואין אהבה שהיא הכרה חוזרת בזמן כחלל משתנה באמצעות העבודה. במקום זאת, האחדות הפרטית, מיניות והילד כתוצר של אחדות, הן עדיין טבעיות מדי, ראשוניות מדי. במילים אחרות, אני רוצה את התשוקה שלה במי שאני. כמו שאמר גתה: אדם אוהב אדם לא בגלל מה שהוא עושה אלא בגלל מה שהוא; זו הסיבה שאדם יכול לאהוב אדם מת, כי האדם שלא עושה דבר באמת כבר יהיה כמו מת; זו הסיבה גם למה אפשר לאהוב בעל חיים, בלי להיות מסוגלים “להכיר” את החיה: בואו נזכור שמעולם לא הו קרבות בין גבר לחיה או; בואו נזכור שזה “לא ראוי לגבר” להקדיש את עצמו לחלוטין לאהבה: ראה אגדות של הרקולס, שמשון וכן הלאה).

אפילו אדם “שמח מאוהב” אינו “מרוצה” לחלוטין, כל עוד הוא לא “מוכר באופן אוניברסלי”. בקבלת נקודת המבט של הפנומנולוגיה, צריך לומר שהאדם יכול לאהוב באמת (דבר שאף חיה לא יכולה לעשות) רק מכיוון שהוא כבר יצר את עצמו לפני כן כאדם דרך הסיכון שנגרם במאבק להכרה. וזו הסיבה שרק לחימה ועבודה (שנולדו מתוך התשוקה להכרה כראוי כביכול) מייצרים מטרה-מציאות אנושית ספציפית (Wirklichkeit), עולם טכני וחברתי, או טוב יותר, היסטורי; המציאות האובייקטיבית של האהבה היא טבעית גרידא (מעשה מיני, לידת הילד): תוכנו האנושי תמיד נשאר פנימי או פרטי בלבד (פנימיות). ההיסטוריה, ולא האהבה, היא זו שיוצרת את האדם; אהבה היא רק משנית לאני של האדם שקיים כבר כאדם. כלומר, ההבנה הדיסקורסיבית או הרעיונית של מכלול ההוויה הנתונה לאדם ונוצרה על ידו.

גם באהבה וגם באדון ועבד: המוות ממלא תפקיד קדמוני. שכן, כבר בכתיבתו הבתולית, טוען כי האוהבים (ש”מגלמים “את האדם באדם) יכולים להבדיל את עצמם, זה מזה, ומכל מה שהוא לא הם, רק במידה שהם בני תמותה וזה אומר שזה רק כבני תמותה שהם בעלי אינדיבידואליות, מכיוון שאינדיבידואליות מרמזת בהכרח ומניחה ייחוד שהוא “היחיד מסוגו בעולם.” באופן דומה, רק בזכות המוות יש לאוהבים קיום עצמאי או אוטונומי, או יותר טוב, חופשי. לבסוף, זה שוב בגלל תמותת האוהבים שהאהבה מממשת את עצמה כ”איחוד מחדש “דיאלקטי של” היצורים המופרדים “, כלומר, כפי שסינתזה או טוטליות התגלגלו ומשולבים בזמן, כסדרה של דורות עוקבים היסטורית; זאת התפתחות(“הסינתזה” של האוהבים בילד). כעת, אנו יודעים כי בכתביו הבוגרים, הגל שומר על הקשר הבלתי מעורער הזה בין המוות מצד אחד, לבין אינדיבידואליות, מציאות חופשית והיסטוריות מאידך.

אבל מה שחשוב במיוחד להדגיש הוא שהטקסט “הרומנטי” מתנגד באופן קיצוני למותו של האדם 😊 של האוהבים) להיעלמותם הפשוטה או “הפירוק” של ישויות טבעיות גרידא (כל מה שהגל אומר שם על צמחים חל על בעלי חיים ו דברים דוממים גם). הסופיות וההיעלמות האמיתית של ישויות טבע (“מוות” של חיה, למשל) נקבעות, באופן הכרחי וחד משמעי, על ידי חוקים הזרים להם להם, או, אם תרצו, על ידי מקום טבעי (טופוס) שהם תופסים בקוסמוס הנתון. מותו של האדם 😊 של האוהבים), לעומת זאת, הוא חוק אימננטי, התגברות אוטומטית: זה באמת מותו – כלומר, דבר שנכון לו, לו כשלו, ואשר כתוצאה מכך יכול להיות מוכר על ידו, מבוקש או נשלל על ידו.

“המוות” של הישות הטבעית קיים רק “בפני עצמו או בשבילנו”, כלומר עבור האדם המודע לכך: הישות הטבעית הסופית עצמה אינה יודעת דבר על סופיותו. המוות, על הצד הטבעי, קיים גם אצל האדם, הוא “בפני עצמו”: מאהבים “חושבים על אפשרות ההפרדה” בתור מותם ועל ידי אחדות זאת, ובגלל זה בני האדם 😊 האוהבים) בלבד מסוגלים לרצות את האינסוף או האלמוות של מה שהוא סופי ותמותי, בדיוק כפי שהוא לבדו יכול להרוג את עצמו: בטבע, המוות הוא רק נתון, אבל באדם ובהיסטוריה הוא גם (או לפחות תמיד יכול להיות) תוצר – כלומר תוצאה של פעולה מודעת ומתנדבת.

באופן כללי, הצגת רעיון המוות בשום אופן לא משנה את התיאור ההגליאני של הדיאלקטיקה שאנו כבר מכירים.

לומר שאדם הוא בן תמותה (במובן זה שהוא מודע למותו, שהוא יכול להרוג את עצמו מרצונו או “לשלול” את מותו במיתוס של אלמוות) זה לא לומר דבר אחר או יותר ממה שאנחנו אומרים בטענה שהאדם הוא טוטאליות או ישות דיאלקטית: הטוטליות מופיעה תמיד כאינדיבידואל חופשי היסטורי; והישות ברת-התמותה היא בהכרח אינדיבידואל חופשי היסטורי, אשר קיים כטוטליות או ישות דיאלקטית.

נצטרך לראות מה המשמעות של אופי דיאלקטי זה של מוות אנושי ב”הגל “. אך אנו כבר יודעים ש”שימור וסובלימציה״ לא קשורים לחיים שלאחר המוות, שכן אנו יודעים כי ההוויה הדיאלקטית היא בהכרח סופית או מורטאלית, במלוא המובן. אם האדם, על פי הגל, יכול להיות אנושי באמת, זה רק בגלל שהוא חייב ויכול למות, הוא לא מת כדי להתעורר שוב, וגם לא לחיות בעולם אחר מאשר העולם הטבעי בו הוא נולד ובו הוא יוצר את העולם ההיסטורי שלו באמצעות פעולה.

כעת, כל זה אומר כי “פירוק “או” השחתה “של ישות טבעית שמסיימת את” קיומה האמפירי “היא השמדה טהורה ופשוטה (או “זהה”), כאשר מוות אנושי הוא “התגברות” (או “טוטאלי”) “שמתגבר”, שמתבטל תוך שמירה וסובלימציה. זאת כדי להתנגד לעולם הטבעי, “הזהות” של התפיסה האריסטוטלית” ושחיתות “העולם האנושי או ההיסטורי” הדיאלקטי” של העבודה-יצירה (הפעילה או השלילה) ושל המוות (שהוא תמיד מודע ולעתים רצוני).

עם זאת, לא יוותר על האהבה. תורת המשפט שלו, המשפחה, והיכולת שלה להקנות אהבה, תהא חלק מהפרטי והאוניברסאלי הראשוני כאוניברסאלי פרטיקולרי מול הפרטיקולרי והאוניברסלי של החברה האזרחית, היכן שהאדם הוא כיחידה עצמאית.

על אהבה של בית המקום שבו גרה לה אהבה

מה זאת משפחה על פי הגל, המבוגר יותר? אהבה בין גבר ואישה. מה זאת אהבה, רגע ובלי ארוס לרגע. מקבל את החייתי בנו, אוהב את הובס כל כך כי אומר אמת על הטבע, היותר חייתי ופחות חייתי של האדם (הובס זה הרבה הרטוריקה של אריסטו. תשוקות האדם). האמת הוא המאבק המתמיד על ההכרה של האחר, אבל יש מקום שבו אין הכרה. זאת אהבה. מתן האבסולוט שלך כערך על האחר. אתה אוהב בגלל שהוא פשוט הוא. אתה יכול לאהוב אדם מת כי האהבה שלך לא קשורה להיסטוריה. היא האפריורי אך עדיין המיידי. הבעיה היא לא רק מה עושים עם הארוס. הבעיה היא מה עושים עם הצהרות האבסולוט האלה.

אתה חש מיידיות או היעלמות ומכריז נצח. מי אתה בכלל ומה זה הקשקוש הזה שאומר עליך אהבה. אתה מרגיש שלם ביחס אליה. גם אהבה ממומשת היא כאב. בקיצור, כאן בא לעולם הילד של כולנו או בננו, עדיף. זה התוצר הביולוגי-היסטורי של הסוג. תוצר אהבה שמונח מראש אך לא מבטל חינוך. ואם הילד שלך לא תמיד חוזר ומחנך את המחנכים ביחס למה שהעין שלהם אמרה בעולם ואומר כן או לא- אם זה המקרה, אז טוען נו נו נו.

הבן הוא השלוש. הכל נמצא ברוח הקודש. לא ויתר על אהבה, כשעבר להכרה. יש לו משפחה, מעיקרי התורה במשפט.

כל זה כבסיס לזום שהיה ובוטל:

זום, היום ארבע אחרי הצהרים עד ארבע שלושים ושתיים. אני. נושא ההרצאה: כדי להבין את אהבה וחושך של עמוס ואיך העוז קשור לכך, נטען כי כדאי לעיין בהתחלה של באהבה לפני המאבק על ההכרה, אדון ועבד. שהרי יסוד התשוקה להכרה באין שהוא עדיין וברצון להפוך את האחר כאין שהוא יש רק בתור כן שמכיר בו כאבסולוט. מכאן החושך והנה מוכפל הוא: אהבה היא רצון להכרה לא מספיק והנה סיפורו של אהבה וחושך. כי מבקשת הכרה במה שאתה, לפני הפעולה, ללא קשר לפעולה. לכן הסיפור הוא פרטי. ולא מסתכן. האמנם בחושך, האם מדובר בכלל על קומנטרי מתכתב עם הגל מאחד שקיבל מכה מהגלים?

בוטל. בוטל. בוטל. יותר מדי משתתפים. אז ביטלתי.

ניפגש מחר! עד כאן הסיפור העז על העז.

רשומה רגילה

השאר תגובה