אילו היה לי טוויטר אחר

ינואר

הערות פילוסופיות 

Newsletter
Subscription

החינוך אצל דיואי איננו קשור לזה של רוסו. ספונטניות לא מחליפה את התפיסה של האדם הטבעי. ספונטניות היא ניגוד של הרגל, של ה-mores ואלה הם כבר אמריקאיים, רוסיים, סקנדינביים וכן הלאה בירידה לפרטים והניגודים האפשריים. הספונטניות עצמה, כך, היא הרגל נגד ההרגל. הכרזה ריקה שלו. החינוך השלילי איננו שוללני. בכל מקרה, החינוך הנגטיבי אצל רוסו זה חינוך על פי הטבע וכך כנגד כל דעה קדומה או האידיאל של רוסו הוא רובינזון קרוזו, בבחינת זה שיכול לחיות עם ובלי חברה וכך בכל חברה. אבל, כמובן, שאין זה אפשרי. לפיכך זאת תוכנית שנופלת עד הסוף עם כמה שורות מכונפות, כאילו שירה ולא פרוזה, כאילו אוטופיה הנותנת לכלום בבחינת שום מקום אפשרות להיות משחק. בכל מקרה, זה די ברור שדיואי נשען על רוסו ללא התמודדות עם מה שהולך עמוק לתיאוריה וגם משום כך איננו אלה תוכנית כללית שבאה להראות את המגבלות של החינוך על ידי הראוי בהחלט בתוך תחומו של הראוי ממילא-Cicero on Plato’s republic. או התחלה-אמיל, רוסו כותב לאם כקריקרטורה אולי ללוק כותב על חינוך מעשי, פרקטי, עבור אדם שהיה במעמד כמובן לשאולו על חינוך לילד והתוצר הוא מעין מכתב כמחשבות פרקטיות על חינוך.

in Tolkien:

Mythopoeia
Although now long estranged,
Man is not wholly lost nor wholly changed.
Dis-graced he may be, yet is not dethroned,
and keeps the rags of lordship once he owned. . . though we dared to build
gods and their houses out of dark and light, and sow the seeds of dragons—’twas our right (used or misused).
That right has not decayed.
 

 

״הפוזיטיביזם של האתאיזם מצוי בחופש כשלילת הנצחיות(הגל מול דקארט כמשל)״: 

ההכרה באלמוות הנפש קשורה באופן בלתי נפרד לתיאיזם ולהיפך. מצד שני, עבור התיאיזם וכך ההכרה באלמוות של הנפש, חשוב שהאדם יחולק לשני רגעים: האחד (הגוף) נהרס במוות, השני (הנפש) עובר ל”עולם האחר “.
 
ושוב, אין צורך להחשיב את הרגעים האלה כדתיים באמת. אנו יכולים לומר שכל אדם מת לחלוטין, אך גם נשאר לאחר מותו; אבל אז עלינו להבחין בין האדם כבן מוות (הגוף) לבין האדם כאלמוות (הנפש). אלוהים ניתן “תמיד” לבני האדם כאלמותיים, ואלוהים ניתן רק להם כאלמותיים. במובן זה אני אומר גם שרעיון האל בעצם כולל את הרעיון של אלמוות הנפש. לפיכך, חשוב שהמוות יהיה באמת מוות ולא הפיכה בתוך החיים; הנפש לאחר המוות חייבת להיות מחוץ לעולם; לפיכך, העיקר הוא המעבר מהוויה לאי הוויה.
בהקשר זה משפט צדק אפשרי רק אם יש חזרה עד היטהרות באמצעות העולם – אפלטון או שאין שום הגיון בצדק אלא באהבה בעולם הבא, כאלוהות ניתנת, ללא קשר לעולם הזה וזאת עוד לפני שאנו מדברים על ההגיון מאחורי החטא הקדמון כאי הגיון -הדיבור על אוגוסטינוס
 
באותה מידה, אפשרות האתאיזם איננה רק כא-תאיזם אלא כאפשרות שלא יודעת דת אך ורק אם היא מכירה בסופיות המוות בעולם הזה. כעיקרון, האתאיסט לא חייב לדעת על התאיזם. הפוזיטיביזם של האתאיזם מצוי בחופש כשלילת הנצחיות (הגל מול דקארט כמשל).
 
-נצחיות הנפש או נצחיות בכלל היא כבר השלישי מעבר לחיים ומוות. זה חייב להיות אל מוות. אלמותיות זה לא אישי וכבר משחק של צעד או שניים ממוות.
-החופש מנצחיות זה לא חופש מהאפשרות לנצחי. זה החופש מאלוהים כיסוד עודף ולא מודע בתודעה שלנו או בעולם שעליו אין לנו שליטה. אבל אין זה אומר שזה לא אלוהים באופן מיתי. מהלך של מושג שמגשים את עצמו בהיסטוריה כמו חירות. ואז החופש מהנצחיות זה גם אפשרות לנצחי כאן. להשתתתפות בו.
 
-זה כן יהודי ונוצרי ובסוף אתאיסטי. אבל הראשון לא הוא ראשון בזמן ולא בחשיבות כמו שאריסטו היה אומר. אצלו אין שאלה מה קודם. התרנגול לפני הביצה.

כמה ביטויים לקונספט ודיסקורס בזמן או האני בזה כזמן ההופך לנצחי דרך האניהיסטוריהעבודהמאבק, גם המיתוס , כך היהודי, כל הנוצרי, כך האתאיסטי, רק שהראשון בזמן איננו ראשון בחשיבות, אם נשתמש בלשון קרובה של אריסטו (שלפי שמועה מפי אחד התלמידים של הגל, ההגליאניזם כולו כשיטה הוא בבחינת הכנסת תנועה לאריסטו, היסטוריה, להבדיל מביולוגיה, שיכול להיות נכון, שמועה אשר יכולה להיות נכונה, כל עוד קיים חיבור ברור בין אריסטו לקאנט בפרהאנטי תזה לפרה תזה של אפלטון או לתזה של פרמינדס: 

Proverbs 8.22-23: I [Wisdom] was inaugurated and ordained from everlasting, from the beginning, before ever the earth existed. [John 1:1; I Cor. 1:24.] 

The second, a fragment of Xenophanes Gods have not revealed all things to men from the beginning; but, through searching, they find with time what is best. 

The third is of Hegel: “Geist ist Zeit” (“Spirit is Time”).

מי שרוצה לגנוב פחות או אף יותר יכול לעשות זאת באקדמיה. באין מפריע, בעידוד: אתה קורא לפלגיאטור פרופסור. למקורי או זה שיכול לחשוב אין שם או כינוי, אולי נפל, אולי משוגע, בכל מקרה, הוא לא שם או במקום אחר. באין-אדם, נמצא, הוא באין-טופוס, להימצא. שפה אישית של אדם כותב זה דיאלקט אלא אם כן הורגים אותו. אין שום סיבה לכתוב. המחשב תיכף יעשה זאת טוב ממך אלא אם תהיה אתה. שוב. ראה מאמרים אקדמיים. זה כבר אנשים כמחשב, הנבהלים אחר כך מהבינה המלאכותית כאילו הם לא הרובוטים ההם כבר, עכשיו, ממש.

No tags for this post.
Exit mobile version